יום א' 17/11/74

[עמוד 1]
ליעקב היקר מיטיב השלומות!
אומרים שיש עננים אפורים בשמיים. אומרים שישנה רוח עזה
בחוץ. אך אצלי קצת חם. מסתם מילים. והמבין יבין.
אומרים שרוח עזה מתדפקת על הדלת, ויש מי שדואג כבר. גם אני.
כן פעמי הרעש מתקרבים. אקוה שיסתמו את הרעש מהר… והמבין יבין.
מלחמה, אני לא אוהבת מלחמה. אלוהים מי שהמציא את המלחמה?
אלוהים מי שהמציא את השאר, השאר שלא נותר. מי?
מי המציא את הכאב והשכול, המות והשאול, מי?
שמחה, בשמחה שיבורך כל העם הזה. שלא ישכח שקיימת שמחה,
שקיים גיל ואשר. העם הזה יודע…
זוהי בכל אופן האוירה, המתח קצת ירד. המחירים עדיין גבוהים, אך
מי שעדיין ישראלי הוא – ישתוק נא , כי זוהי ארצו. ויהודי הוא…
המחירים הגבוהים כל כך לפעמים מדהימים, הסוכר משגֵע את
הבן אדם. אסור כבר להמתיק את התה. עוד מעט יאמרו שאסור
לך לנשום…
היום בשיעור האחרון לא יתחשמק לנו, לכתה הביולוגית , ללמוד
התחבאנו בפרוזדור הנוצר בין שתי הארונות בכתה וצחקנו , המורה
גילתה את מחבואנו והשיעור התנהל כסידרו, אך שחוד עלה לנו
יפה והסתלקנו הביתה מהר.
[עמוד 2]
שמחתי לשמוע שאתה מבלה קצת באילת, ונזהר גם לא להעקץ
מקפודי הים (גם כן) .
יש לנו עוזרת, מנקה את הבית בדיוק עכשיו ,בעניין הפטפוטים
היא אשפית יותר מן הנקיון, כל הרבה מפטפטת והעובדה
היא שהיא מוכרחה להזכר במכתב זה, סימן שמשהו נקלט במשדר
הפרטי שלי, באוזן הקטנה שלי ואמר לי לכתוב על דא ועל הא.
בקשר לארגון אש"פ, אז אני בתור אזרחית ישראל – כועסת
על אומות העולם על חוסר הצדק שלהם ובינתיים מותר לקוות
שלא תתקבל החלטתם אמן!
מכאן ועד למכתב הבא הדרך ארוכה, מידי לתיבת הדואר
הסמוכה (קודם צריך להדביק את הבול), משם את הדרך הארוכה לעורך –
עד שיגיע לידיך. לא כתבתי זאת משום שאינך יודע את הדרך
העובר המכתב אלא משום שזה קצת מלא את הדף. פה תסיים
"החכמה" בע"מ את מכתבה, בציפיה לתשובה מהקורא הנאמן.
שושי