מכתב זה משושנה ישראלי לנכדתה עדי מלמד על הקשר החם ביניהן ומדגים את רגישותה ואת ההתעניינות שלה בכל מה שקורה לעדי. המרחק הפיזי של שושנה ועמינדב מן הנכדות היה קשה לשני הצדדים, והמכתבים ריככו במעט את הגעגועים העזים.
שושנה נולדה בט"ו בשבט, 2 בפברואר 1911 ט"ו בברנזה (רוסיה) להוריה בן ציון וגולדה בוסליק. שפת הדיבור בבית הייתה יידיש. במשפחה היו עוד עשרה ילדים, אך רק היא ועוד אח אחד שגר בצרפת נשארו בחיים, כל בני המשפחה האחרים נספו בשואה.
שושנה הייתה חברה בתנועת הנוער השומר הצעיר. בשנת 1928 היא השתתפה בסמינר למורים בעיר וילנה, שם הכירה את עמינדב ישראלי, והשניים התחתנו בשנת 1933.
כשנתיים אחרי החתונה בחודש האחרון של שנת 1935 עלתה משפחת ישראלי הצעירה לארץ. שושנה זוכרת היטב מכתב שבו נאמר כי הם יקבלו סרטיפיקטים בתור מורים וילמדו בדגניה ב'. הם עלו לקיבוץ, ומאז לא עזבו אותו. נולדו להם שני ילדים, נחשון ויעל, והם זכו לנכדות ולנכד.
בכל השנים לימוד שושנה ועמינדב בבית החינוך של הקיבוץ. עמינדב היה המנהל במשך הרבה שנים, ושושנה ניהלה את סמינר אוהלו.
עמינדב ישראלי ז"ל נפטר מהתקף לב בט'ז בשבט תש"מ, 3 בפברואר 1980. שושנה המשיכה לחיות בדגניה ב' ואף זכתה לנינים.
המכתבים נכתבו בשנים 1976–1982. במכתבים הראשונים עמינדב עדיין היה בחיים, אך המכתבים האחרים נכתבו לאחר פטירתו. לאורך השנים הלכה ופחתה יכולתה של שושנה לכתוב בכתב ידה, ועל כן היא השתמשה במכונת הכתיבה שלה.
שושנה ישראלי נפטרה בשנת 2001 בגיל 90.
המכתבים נשמרו בידי הבת יעל מאירי. הם הועלו במסגרת מלגת מעורבות חברתית במועצה אזורית גזר, קיבוץ נען, תשפ"ב (2022).