לכבוד
אחי היקר צדוק-בן למר" א"א הרשב"ץ שלי"טא.
אחדש"וט [=אחרי דרישת שלום וכל טוב[ הנני ביגון קודר כותב לך את מכתבי זה כשלבי ועיני חשוכות וכולי
אטום וסתום, ופי סגור ומסוגר, ורעיוני נבובים ובועים, כי אין לנו ולא נשאר
לנו מנחם יותר בעולמנו תחת התמורה הגדולה אשר אין לה חליפין "אבא ואמא"
היקרים תהא מנוחתם כבוד וזכתם תעמוד ותלך לנגדנו בהליכות חיינו לעד אמן.
מה שהלך הלך. הצער הנשאר בלבי הוא רק בזה שאנכי היום נבוך ותמה מדוע
עברו כה ימים ארוכים ולא קיבלתי הודעה ממך על פטירתה של אמי תוך השלשים יום
ומה הסבה לכך ומה היא התעלומה שבשאלה זו. ובכלל איני יודע מדוע עד היום
לא קיבלתי ממך שום מכתב ולא טוב ולא רע. הידיעה שקבלתי עתה היא רק בצורת ידיעה
קטנה אצל אחרים וכך הוא המקרה. אתמול בשעה תשע בלילה היו אצלי חברי היקר
יוסף רצון שרעבי (רגיל הוא כל יום להמצא אצלי קבוע בשעות הצהרים) והבחור
היקר יעקב משקרי. התחילו לשאול אותי אם אני קבלתי ממך מכתבים מחדש חשון
ואילך, ועניתי בשלילה. התחילו ללחוץ עלי להזכר יפה יפה. אמרתי להם קבלתי מכתב
אחרון לפני כשבועיים או שלשה ואמנם בלי תאריך. וזה הוא המכתב הראשון במשך
התכתבותי עם אחי שהתקבל לי מכתב בלי תאריך. ולכן לא אוכל לקבוע מתי נשלח
ויצא המכתב מידי אחי אם בחדש חשון ואם אחרי זה ואם לפני זה. התחילו ללחוץ
שוב ביתר זעף וחוזק ובת צחוק על פיהם מהולה ביגון. התחלתי לחשוש וקמתי הוצאתי
מכתבך האחרון והראיתי להם שאין מבצע תאריך בו, בנתים קפצתי ואמרתי להם
אני מרגיש שיש בשורה בפיכם ודוקא בשורה בלתי משמחת. הבו לי את המכתבים
שיש בידכם מאחי אם יש באמת. התחילו להכחיש שאין להם כל מושג, וחוזרים ומצטחקים
בצורה בלתי נעימה. סוף סוף אמרתי להם מה אתם מחביאים עלי, אינני מהפחדנים
ולא מהמשתגעים, הגידו לי אמי מתה? אז הוציאו מכתב ומסרו לי ואמרו שהיא חולה.
אני פותח את המכתב ורואה שהנה הוא מכתב ליעקב משרקי מאת בן דודו יעקב
ברדאע בעלה של אחותי שולמית. כל המכתב הוא פרטי ובקשת עזרה מקרוביו. ורק ב
בסוף המכתב כתוב בזה הלשן מלה במלה. ודרשו בשלום גיסי וסעדיה ממני ומאחותם
שולמית המתלוננים על אמת שנלב"א בכ"ו חשון תנצב"ה. באותו הרגע דרשו ממני
לקרוע ולשבת שעה אחת באבל. לא הסכמתי כי אמרתי אינני מאמין בשום אופן כי
אמי מתה ואולי זאת הידיעה המוטעית. כי כל זמן שאחי לא שלח מכתב קשה לי לסמוך
על ידיעת אחרים. ושנית לא יעלה על הדעת שאחי לא ישלח תיכף ומיד את הידיעה
תוך השלשים כדי שאזכה אני ואחי סעדיה ויזכו כל הקרובים ותזכינה כל המקוננות
לבכות עליה ולרוות צמאונן מזכרונה בקינותיהן, ולכל הפחות תהא זו נחמתינו.
סוף סוף חזרתי על המכתב פעמים ושלש וראיתי שהודיעה ברור שמש ואין מה לפקפק
בה. הלכו לראות אחי סעדיה ומצאוהו כשהוא קרוב לישון ולא יכלו להביאו אלי.
אני קרעתי וישבתי שעה ונשארנו עד שעה שתים בלילה מדברים עליה אני וזכריה
לוי (יחיא בן מתנא אצרור מן אלקאימה) כי גם הוא חברי ומבקר אותי יום יום
וכמעט כל לילה הוא נמצא אצלי עד עת השנה והולך לישון בביתו. למחרתו בבקר
השכם בא אלי אחי סעדיה ושאל לפשר השליחות של אתמול בערב. עניתי לו כי לא
אנכי שבקשתי כי אם שרעבי לרגלי איזה עסק של עבודה, ובקשתיהו שהוא יבוא לפנות
ערב. אחרי שעה התנחמתי שלא אמרתי לו כדי שישאר בבית לקרוא תהלים על ידי
למנוחת מרתא אמי. כשחזר מהעבודה בלילה נכנס אלי ואז הודענוהו למרות שלבו
כבר היה נוקמו כל היום וכמעט שהוא כבר ידע, וכבר אמר לאשתו לפני זה שהוא
מרגיש שאמו מתה, והיא צחקה ממנו, ואמר לה אני אזכיר אותך שהשליחות של הלילה
היא שליחות המבשרת רע ודוקא על אמי שאיננה. שלחתי בנתים לדודי זכריה צאלח
לבוא אלי וקבל שעה אחת אבל. ואמנם כל המכירים והמכירות של המנוחה אמי כגון
חביבה צובארייה ואלטירייה, ואשת חיים הכרי וכדומה, התמרמרו והתלוננו עליכם
במדה גדולה מאוד שלא הודעתם תוך השלשים יום כדי שיקררו את לבם בבכיה ובדמעות
על אבדן הצנועה והחכמה בנשים לכל הפחות בשלשת ימי הבכי הנהוג בארץ ישראל.
המכתב שהתקבל ליעקב הוא מתאריך י"א כסליו ז"י והגיע כנראה אתמול ליד יעקב,
והוא אומר שמסרו לו אדם אחר שכנראה נשאר כבר אצלו איזה ימים. ז"א שעברו
חדשיים עד שקבלנו הידיעה. וכעת מה אנו יכולים לעשות כי אם להתפלל לפני המקום
ב"ה שתהא מיתתה כפרה עלינו ועל כל ישראל, ושהיא אבא מארי יתפללו בעדינו
תמיד. עוד אספר לך על פלא שקרה בחדרינו. לפני שבוע הופתענו לחבטה גדולה שהיתה
על המטה שאני ישן בה. זה היה בחצי הלילה. נערתי מהשנה ולא יכולתי להבין מה
קרה וחזרתי שקוע בשנה. בבקר השכם התעוררה אשתי ותראה והנה התמונה של אבא
מארי שהיתה תלויה ממעל למטתי נופלת על המטה. מיד לקחנוה ושמנוה על הארון
ולא החזרנוה למקומה תיכף מתוך עצלות. היום הזה כשאני יושב בצהרים וקורא
תהלים למנוחת אמ ובחדר היו יושבות נשים אחדות, עלה ברעיוני לקום להחזיר
את התמונה ולתלותה בקיר כשהיתה. קשרתי את החוט שנחתך ממחציתו באותו הלילה,
ותליתיה במקומה. ואמנם כשעזבתיה וישבתי ניתק החוט ממקום חבורו ונפלה שוב
לעיני כל הרואים. חשבתי מקרה הוא וקמתי והחזרתיה, ושוב נפלה עלי. קמה אשתי
והזהירתני ומנעה בעדי מלתלותה יותר, כי כאן אות הוא שאינו רוצה לתלות את
התמונה שלו בזמן שזוכרים ומצטערים ומתאבלים על אשתו שלוותה אליו. אני התעקשתי
[…] ותליתיה שוב ועלה בדעתי באותו הרגע שב"ה אגדיל את תמונתה
של אמי ואתלנה על ידו ואז נשארה התמונה במקומה [תלויה].
[המשך המכתב קטוע]