שלמה מאירי מוחזק במאסר באפריקה ומתאר את תנאי המחייה ואת מצב רוחו
סיפור רקע
שלמה מאירי נולד בשנת 1922 בפתח-תקוה והתייתם בגיל תשע כאשר אביו נהרג בתאונה בפרדס. הוא הצטרף לאצ"ל בשנת 1938 בהיותו בן 16 בלבד (שמו המחתרתי היה בנימין). בשנת 1944 נעצר כטרוריסט על ידי הבריטים ונכלא במחנה לטרון עד גירושו למחנה מעצר בריטי באפריקה, מחנה שנדד בין סודאן, קניה ואריתראה. שם היה כלוא במשך ארבע שנים.
אמו נותרה אלמנה בגיל 31 עם שני ילדים ובהריון, אחיו הצעיר נולד אחרי מות אביו. בשל כך תפקד שלמה כמעין הורה לשני אחיו והיה התומך הנפשי של האם. מאסרו למשך 4 שנים הכה קשות את המשפחה בארץ בשל כך. כדי לא להדאיג את המשפחה השתדל מאוד לתאר במכתביו את המצב במחנה המעצר באופן חיובי ולא להתעכב על הבעיות. הוא גם כתב תיאורים רבים שימחישו למשפחה את חייו. לדוגמא הוא הדגיש שיש לו מספיק בגדים חמים. הוא ידע שהמצב הכלכלי של
אמו נותרה אלמנה בגיל 31 עם שני ילדים ובהריון, אחיו הצעיר נולד אחרי מות אביו. בשל כך תפקד שלמה כמעין הורה לשני אחיו והיה התומך הנפשי של האם. מאסרו למשך 4 שנים הכה קשות את המשפחה בארץ בשל כך. כדי לא להדאיג את המשפחה השתדל מאוד לתאר במכתביו את המצב במחנה המעצר באופן חיובי ולא להתעכב על הבעיות. הוא גם כתב תיאורים רבים שימחישו למשפחה את חייו. לדוגמא הוא הדגיש שיש לו מספיק בגדים חמים. הוא ידע שהמצב הכלכלי של האם בארץ לא טוב ולא רצה שהאם תשלח לו דברים שעולים כסף. הוא ידע שיש צנזורה על מכתבים והתנסח בהתאם.
מחנה המעצר הבריטי כלל בתוכו כ-250 איש. במחנה היו עוצרים "טרוריסטים מסוכנים" על פי הגדרת השלטונות הבריטיים, אנשי האצ"ל והלח"י שהשלטונות הבריטיים חששו שחבריהם ינסו לשחרר אותם מבתי סוהר בארץ בפעולות נועזות (לדוגמה פריצת כלא עכו). במהלך ארבע השנים בהן היה שלמה מאירי כלוא, נדד המחנה בין מקומות שונים באפריקה וזאת בעיקר כדי למנוע מהעצורים בו אפשרות של בריחה. למרות זאת התחוללו ארבע בריחות מהמחנה, אשר באחת מהן, באריתריאה, השתתף גם שלמה, אולם נתפס ונכלא שוב. שלמה הצליח לנצל את הזמן בתקופת מאסרו ללמוד אנגלית ולאחר מכן גם ללמוד בהתכתבות לקראת תואר רואה חשבון.
ביוני 1948, עם הקמת מדינת ישראל, שב לארץ יחד עם 251 הגולים האחרים, והתגייס לצה"ל. כאשר השתחרר, השלים את בחינות ההסמכה לראיית חשבון והפך לרואה חשבון מוסמך. הוא הצטרף לפירמת רואי החשבון רוז'נסקי-שטרן כעובד זוטר ובמהלך השנים הפך לשותף הבכיר ושם החברה הוסב לרוז'נסקי הליפי מאירי. במקביל היה פעיל בפעילות התנדבותית: שימש בתפקידים שונים ב"מסדר ז'בוטינסקי" במהלך השנים, ביניהם ראש מצודה. היה פעיל גם במועצת רואי החשבון, חבר בוועדת האתיקה וערך תקופה מסוימת את ביטאון רואי החשבון וגם כתב בו טור קבוע בשם "קצרות". את קורות חייו סיפר בספר שכתב: "בנתיבי מחתרת ובארץ גזרה, מפתח-תקוה לקניה ובחזרה".
שלמה מאירי היה נשוי באושר שנים רבות לרחל לבית ימיני, גם היא מפתח תקווה. נולדו להם שתי בנות, אריאלה ונאירה, ושישה נכדים. שלמה מאירי נפטר בשנת 1998 לאחר סבל רב, כתוצאה מסיבוך רפואי.
בתו, אריאלה אמיתי, מסרה לפרויקט את המכתבים שכתב למשפחתו במהלך תקופת המאסר.
כתב היד
לכבוד: הגברת מרים מאירי
רחוב אחד העם 13, פתח תקווה
פלסטינה
[תרגום הנמען]
מכתב מספר 54. החודש הארבעה עשר לגלות
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני
אסמרה, יום ב' ז' בכסלו, ה – 12 בנובמבר.
לאמא ולאחי, שלום!
את מכתבי זה החמישי מתקופת אסמרה השנייה, כותב אני לכם במצב רוח-טוב. (למרות הכל!- ולמרות האורח שהלוואי ויישאר אורח.) [הכוונה לבן הדודה שלמה ליפשיץ] אולי תצחקו לי על שאני פותח לעתים את מכתבי באפן [באופן] כזה "במצב רוח טוב". אך אמנם כה זה באמת. מצב רוח יש, וזה בלבד יכול לומר לכם הכל שאתם רוצים לדעת. במקום החדש (שהיה ושעתה שוב – אינו חדש) הסתדרנו היטב בדומה לסדורים ששררו כאן בשנה שעברה. מצב התזונה משביע פחות או יותר רצון. החשק ללמד [ללמוד] חוזר ומתעורר לאט לאט. הידיעות מהארץ מעודדות; (אם כי מצבנו הפוליטי איום) ומה לנו עוד? (-לא קל לומר "מה לנו עוד", כשאנו כבר בשנת הגלות השניה ואנו חסרים את העקר [העיקר] – אך כשמשלימים עם עובדות ותופסים את הרע במיעוטו, קל לשאת כל עול שבעולם וכל סבל שהוא.
השבוע שוב התאספו אצלי הרבה ידיעות ותיכף אמסרן לכם. סלחו לי על הקצור [הקיצור], כיון שעלי להשאיר מקום לסוף תאור [תיאור] הנסיעה. במכתבים הבאים אתחיל למסר [למסור] באפן [באופן] שטתי פרטים על חיי המחנה, אפיזודות שונות ורשמים אחרים שלא הספקתי למסרם עדיין.
ביום חמישי האחרון קבלתי 2 לא"י [לירות ארץ ישראליות] מכם, בתוך סכום כסף שהגיע למחנה (תמיד הנני מחכה לכסף בצפיה מלאת חרדה ובתקווה שסוף סוף אחלץ מתסבוכת החובות, ותמיד תקותי [תקוותי] אינה מתמלאת.) שתי הלא"י [הלירות ארץ ישראליות] המסכנות נמסות בין רגע ואינן. בעית הכסף כאן הוא רצינית מאוד, לא רק לגבי. נוכחנו שההוצאות כאן גדולות מאלו שהיו בסודן. חוסר כסף מונע ממני, למשל, להשיג מורה טוב באנגלית, שהרי אין למוד בחסד כלמוד בשכר. עכ"פ (על כל פנים), הכסף שמגיע אלי מפעם לפעם נותן לי קרידיט [קרדיט] יפה, שאני הקמצן, יודע לנצלו בלי בושה. "ועד הורי הגולים", אם יש כזה, צריך להוציא את בעית-הכסף ממחבואי מכתבינו ולעוררה מעל דפי העיתונות והמוסדות. אין זה דבר גדול ופרינציפיוני ולכן אפשר שתצליחו לרכך שמה את רעה [רוע] הגזרה.
ה – 23 איש שהוצאו מהמחנה במטרה להשלח ארצה ולהשתחרר, עדין נמצאים במחנה צבאי ע"י [על ידי] אסמרה וטסתם מתעקבת [מתעכבת] בלי סוף. הקשר עמם קשה ומסובך, אך ידוע לנו שמצבם מאוד לא נוח. כמובן שכלנו [שכולנו] היינו מוכנים להתחלף אתם [איתם], למרות מצבם הנפשי הקשה ותנאיהם החומריים הארעיים והתלוים באויר. רווחת הדעה שהעקב [שהעיכוב] בשחרורם קשור במצב החדש שנוצר בארץ.
החולים האחרונים מחרטום הגיעו בשבוע שעבר למחנה בריאים ושלמים. שניהם מפ"ת [מפתח תקווה] (מרדכי צפורי וצבי יהודאי) אחד מהם (מרדכי) שהה דרך אגב בבית-סהר צבאי 25 יום רק בגלל אי-סדרים אדמיניסטרטיבי. הם הוטסו באוירון [באווירון] מיוחד.
במוצאי שבת האחרון התברר בזמן מפקד הערב שחסרים ארבעה אנשים. היתה אזעקה במחנה הצבאי ונוצרה מתיחות גדולה שעודנה נמשכת. הספירות המרובות, החפושים ומציאת שמות האנשים החסרים נמשכו עד לאחר-חצות. היה זה לילה קשה. יש לציין שהבריחה החדשה הזאת, הרביעית במספרה, יצאה לפעל [לפועל] בעוד שהבורחים הקודמים עודם מרצים את עוונם בבית-סהר צבאי.
במשך השבוע שעבר קבלנו בגדים נוספים מהצבא: החליפו בגדים קרועים והוסיפו כמה. כן קבלנו סודרים [סוודרים] מצריים בלי שרבולים [שרוולים] (נוסף אל הסודר הצבאי שנשאר אצלינו.). בהזדמנות זו אני מזכיר לך אמא, שבשטח זה הריני מסודר לגמרי. למרות הקור שמצריך לרב [לרוב] תלבושת מלאה, יש אתי חפצים הרבה שמונחים כאבן שאין לה הופכין ואינם נמצאים "בשירות פעיל", אינני יודע אם בבית היו לי יותר.
ההבטחות לקולנוע ולהצטלם, אם היותן כה ממשיות, טרם נתמלאו. עתה אנו חוששים שעקב הבריחה הדבר ידחה לזמן ארוך. יש לשער שהבריחה תשמש תירוץ טוב. יש חששות שגם סידור הקונטרקטור יתבטל מאותה סבה [סיבה] לכמה זמן.
בשבוע שעבר נפתחה החצר הקטנה (קטנה, רק ביחס לחצר הגדולה, שהרי גודלה מגיע לפחות שני דונמים.) הנמצאת ליד המטבח וחדר האוכל. בחצר זו הקימו בנין יפה שמכיל את בית הכנסת, המספרה, חנות הקונטרקטור וחדר השעשועים. החדרים אמנם קטנים ביחס לסודן, אך נוחים לשמוש [לשימוש] (בבואנו לאסמרה היה עדין הבניין בבנינו ורק בראשית השבוע שעבר השלמו העבודות בו).
לפני כ-7 חדשים [חודשים] פנינו לשלטונות הצבאיים בבקשה להרשות לנו לקנות כל מיני חפצים ומצרכי מזון ב נ.א.פ.י במחירים צבאיים. הבקשה התקבלה ואת ההזמנות שלחנו לקהיר. בשבוע שעבר, לאחר זמן כה ארוך שהשכיח מלבינו את כל העניין, התבשרנו שההזמנות הגיעו. שמחנו מאד לבשורה וצפינו [וציפינו] בקוצר רוח להכנסת הסחורות לפנים המחנה. (ההזמנות היו בסכום של כמה מאות לא"י) למה להאריך בדבורים, עד מהרה התברר שההר הוליד עכבר, ועוד איזה עכבר! ראשית, התברר ש7 ארגזים חתומים היו ריקים; (כפי הנראה לקחו בדרך מעשר יותר מדי גדול.) שנית, המחירים אינם כלל מחירי נ.א.פ.י, אלא מחירים רגילים של השוק (השחור) המצרי, מחירים הדומים לשלכם בארץ. ושלישית, לא הכל מה שהזמנו הגיע. בקיצור, נולד עכבר שלא רק מעורר גועל-נפש, אלא שיעלה לנו בכסף מלא.
שלמה [בן הדודה] מרגיש עצמו טוב: הוא התנדב לעבודה בבית- החולים שבפנים המחנה, ואגב כך נהנה מאכל [מאוכל] יותר טוב. בעצם כל עבודתו אינה לוקחת יותר מ3 שעות ביום, וכך יכול הוא להספיק ברחבה גם ללמד [ללמוד]. עלי לצין שהוא התאקלם במהירות מפליאה, לפחות באותה המהירות שאני התרגלתי לעובדת היותו כאן אתי יחד.
והרי סוף רשמי העברה: כזכור לכם, הגעתי במכתבי הקודמים עד ליציאה מאגורדט, מקום שם חנינו כמה שעות ביום השלישי של הנסיעה. יצאנו לדרך בשעה 3 אחה"צ על מנת להגיע לאסמרה בלי חניות נוספות. קוה קיוינו [כה קיווינו] שמאגורדט, ראשית המסילה האריטריאית [אריתריאית] , יסיעונו בטרזינות עד לאסמרה, אך התאכזבנו. המשכנו לסוע [לנסוע] באותן המכוניות האיטלקיות שהביאונו מטסאני. (השיירה מנתה למעלה מ-210 מכוניות.) בהמשך הדרך התנחמנו. למרות עיפותנו, למרות טלטולי הדרך הקשים לא שבענו מהמראות שהתגלו לפנינו.
לא הרחק מאגורדט עברנו את אותה פרשת הדרכים שעברנו ביום קודם כשפנינו למסילה הצדדית הפונה לאגורדט. פנינו לכוון ששלט דרכים גדול הכריז עליו "קרן"! – עוד 80 ק"מ. השם קסם לנו והזכיר את כל הקשור עם שם זה. מי יכול לשכוח את השם ההיסטורי הזה! ביחוד לא נוכל לשכוח אנחנו היהודים. הרי קרן זו נחשבת לנקודת המפנה המכריעה בקרבות שהתנהלו למען השלטון האסטרטגי על אפריקה המזרחית; ולולא נצחון הבריטים כאן, נצחון שעלה במחיר דם רב לאוסטרלים, ליהודים, לסודנים, להודים, לא הייתה אפשרית האופונסיבה הצפון-אפריקנית. היינו עתידים לעבר [לעבור] את אזור הקרבות ולראות במו עינינו את אותה אדמה שספגה כה הרבה דם בלי הבחנה ושנשאה עליה את חיילי הקומנדו שלנו. היינו עתידים לראות מצוקים ענקיים בשיאי ההרים שהגנו על קרן ורמת אריטריאה [אריתריאה] כלה [כולה]. היינו עתידים לראות על כל שעל מצבות לשעת-חרום המסמנות קברי- אחים המוניים של לוחמים שבמותם לא נפרדו ונקברו חמרים חמרים במקום שנפלו למען אינטרסים של אחרים.
עד הלילה עוד נשארו 4 שעות נסיעה וזו היתה הזדמנות טובה להתבונן היטב סביבנו. הסביבה דמתה לזו שעברנו בלילה הקודם. כחצי שעה מאגורדט השגנו שוב את ההרים והמשכנו לעלות בהם. אין אלה כאותם ההרים החשופים בדרך ירושלים – סלעים ותו לא; הרי אריטריאה [אריתריאה] עשירים המה בצמחיה מכל המינים. מלבד הירק והשיחים, רבים עצי-ענק שנראים להיות עתיקי יומין. ראינו, למשל, בגזעיהם נקרות מפליאות שחמישה אנשים יכולים בנקל להסתתר בהן מבלי שיראו מבחוץ. החי ודאי שורץ כאן לרב [לרוב], אך לצערנו לא נקרה לפנינו להתבונן מקרוב ולהאזין לרחש הבלתי פוסק שבין השיחים. מלבד ארנבות ולעתים נדירות גם צבאים – לא ראינו עוד, רק הרגשנו במציאותן של עשרות חיות אחרות. עולם העופות המשיך להפליאנו בשלל גווניו. יופי חי! בעוד אנו עוקבים אחרי מעופה המוזר והמיוחד במינו של צפור אחת, ושניה שונה ממנה ועולה עליה ביופיה מושכת את תשומת לבינו. יש והיינו עוקבים במתיחות כה גדולה אחרי איזו צפור נדירה עד שעינינו היו כואבות. צורת ההרים והמצוקים יכולה לשמש נושא מיוחד. סלעים ענקיים ומוזרים כאלה מימי לא ראיתי ולא חלמתי לראות. כאן יש שטח להתכבד בו לכל הגיאולוגים והגאותופולוגים למיניהם. ראינו סלעים שמשקלם מגיע למאות טונות ששוי-משקלם נראה להיות תלוי על חוט השערה ודומה שבכל רגע עומדים המה להתמוטט ולמוטט. בסביבה כזו נסענו, שכחנו עצמנו ולא הרגשנו בזמן החולף.
לאחר שעתיים נסיעה הגענו לאזור עמקים וערוצים שהפרידו בינינו לבין שלשלות הרים חדשות שעוד לא עברנו כמותם לגובה. בשיאי ההרים ההם צריכה להימצא קרן וצריכים להימצא עמדות ההגנה האיטלקיות שנפרצו. הכביש שהיה צריך לחצות את העמקים ולעלות את ההרים התפתל בלי הרף ולפעמים פחדנו שמא לא יצא מהמיצר. המהנדסים האטלקיים היו גאונים בחסד עליון שהצליחו לגשר בין התהומות ולהקיף את העמקים בלי לרדת לעמקם. לא לחינם נחשבים האטלקים כבוני הכבישים הטובים ביותר בעולם. עולם חדש התגלה לפנינו כאן. השמש נעלמה מעבר להרים ואפלולית קלה אפפתנו. גאיות אלה ודאי נמשכות מאות ק"מ עד שמגיעות לנקודת מוצאם – ים סוף או הנילוס. נחלי מים מועטים נראו פה ושם, אך רב [רוב] הערוצים היו בחרבה. נכר [ניכר] היה שהקרקע דשנה מאוד וספוגה רטיבות. גשרי ברזל ענקיים ורצופים נשאו מעל לגאיות וגשכו את רגלי ההרים. מכוניותינו נסעו עליהם בזהירות והקימו רעש שמזכיר רעידת אדמה. הצמחיה הנה כאן עשירה מאוד. והדבר שמשך את תשומת לבינו ביותר היה שראינו עקבות האדם בצמחיה שנסה [שניסה] וגם הצליח לתת לה את הכוון התרבותי על מנת להפיק ממנה תועלת מקסימלית. בכל השטח המוצף בתקופת הגשמים מים, השתרעו חרשות צפופות של עצים ממשפחת הדקלים. לא ראינו סוג זה של עצים לפני כן, (מלבד במקומות בודדים בדרך טסאני-אגורדט.) אך תיכף אפשר היה להבחין שעצים אלה נושאי פירות הם ודווקא פירות מזינים שאפשר לאכלם ושאפשר, באמצעי תעשיה כמובן, לכבשם ולהפיק מהם מיצים, יינות ובירה. הפירות דומים לתמרים בצבעם ובטעמם, אך גודלם כגודל אגוזים גדולים. שאלנו את עוזר-נהג-המכונית, איש ממוצא חבשי, שישב עמנו בארגז מכונית המשא, על פרי זה והוא ספר לנו. הפרי נקרא אצלם "ז'ורי", וכך גם נקרא המשקה המשכר שעושים ממנו. השחורים להוטים מאוד אחרי משקה זה, שממלא אצלם כנראה את מקום הבירה. לצערנו לא יכלנו להגיע לפרי זה ולעמד על טעמו. בין הגאיות רעו עדרי בקר שמנים שטוב גורלם בסביבה זו המעושבת היטב. עדרים אלה מוכיחים כי גם בני-אדם גרים בסביבה. ואמנם בהמשך הדרך בטרם חזרנו לעלות בהרים, ראינו בניני-אבן מפוזרים במרחקים גדולים שמשמשים ודאי כבתי-בד לסחיטת ה"ז'ורי". מסביב לבניני האבן נראו בניני חמר ואהלים דלים שמשמשים מקום מגורים לילידים. לאחר חצי שעה של נסיעה בהקבלה להרים, בתוך גן העדן התחתון שתארתיו בזה, פנה הכביש והחל לטפס ולעלות. הרגשנו כלאחר חלום.
השמש לא נתגלתה גם כשעלינו. שקעה בפאתי מערב. המכוניות גמעו באיטיות ובמאמץ קשה את הקילומטרים המפרידים בינינו לבין השיאים. אם כי הקו האוירי היה אפסי – שעתיים טפסו המכוניות והקיפו ועקפו בלי-הרף. בשעת בין-הערביים גלינו ענן עשן בצלע ההר שממול. במהרה הבחנו באפן ברור ברכבת משא שעושה דרכה בכוון שלנו. הלכנו והתקרבנו זה לזה, אך לפתע נעלמה הרכבת ויותר לא נראתה. כשהתקרבנו יותר למקום העלמה של הרכבת התברר שהיא עברה דרך מנהרה חצובה בצלע ההר. התכניקה [הטכניקה] התגלתה לפנינו בכל גדולתה. מנהרה זו בלא-ספק חסכה לרכבת 5 ק"מ לפחות. יופי חי של תכניקה [טכניקה] יבשה! עקבות המלחמה החלו להתגלות. ומה הם העקבות הראשונים והבולטים באתר, אם לא קברים! בצידי הדרך, באוכפי ההרים ובשלוחות, הצבו גושי אבנים צפופים ועליהם כל מיני כתבות [כתובות]. לו יכולנו להתבונן מקרוב ודאי שהיינו מגלים גם את ה"מגן דוד" שלנו. כאן התחוללו הקרבות החמים והמכריעים ביותר! הרגשה מאוד משונה תפסה לבותינו [לבבותנו]. חפשנו עקבות נוספים, הריסות – אין כלום. רק קברים דוממים שהעשבים עוד מעט וכיסום כליל. המקום הנו אסטרטגי ממדרגה ראשונה. בקלות מרובה אפשר בכחות קלים לחסום את הכביש אפילו בלי להרסו. עמדות טבעיות לקני מכונות-יריה ועמדות תותחים לרב [לרוב]. מקום אידיאלי להתגוננות לאסון ומות לכל הרוצה להתקיף. אין זאת אלא שבאמת גבורה נשגבה הייתה דרושה בכדי לפרוץ דרך המקום אשר כזה. ואולי האטלקים עצמם אשמים, אולי להם עצמם יש להודות שהעמדות נפרצו לבסוף. אפשר שלא השכילו לנצל את הסביבה ואפשר ולא נצלו את הדבר העיקר ש"רוח-מלחמה" שמו.
הלילה החל לרדת ואנו לא חדלנו לעלות. התחלנו לחשוש ובצדק שמא לא נספיק לראות את "קרן" לאור הערב. אבני הק"מ הראו כי לא רחוקים אנו. עוד מעט והגענו לשיא ההר. הכביש היה חצוב ממש בתוכו. מצאנו את עצמנו בצד השני. רמה רחבה השתרעה לפנינו. אורות לאין-מספר, אורות-עיר, נצנצו אלינו מרחוק. השירה [השיירה] נעצרה בכניסה לעיר. לשם מה נעצרה אינני יודע. אפשר, כדי לרכז את השורה ולנוח; ואפשר בכדי לחכות לחשכה גמורה ורק אז להעבירנו דרך העיר. לפני שחצינו את העיר נתנו הוראות חמורות לחילים [לחיילים] למנע כל ניסיון של בריחה או מגע איזה שהוא עם האוכלוסייה. הכביש שבו נכנסנו לעיר בנוי כעין גשר שמתחתיו מסילת הרכבת וראשית תחנתה. (נדמה היה כאילו תחנת הרכבת נמצאת תחת האדמה). הכביש חוצה את העיר במרכזה. עיר שעושה רושם נהדר. גודלה כגודל פ"ת [פתח תקווה] לערך. הרחובות היו מוארים היטב וקולות צחוק ומוסיקה פרצו מבתי-הקפה הרחובה. (התושבים כנראה כולם אטלקים). יושבי בתי הקפה והטילים [והטיילים] נעמדו קבוצות קבוצות והסתכלו עלינו בתימהון. מוזרה נראתה השיירה שדהרה בלי להעצר. זונות מאוכזבות הסתכלו עלינו במבטי זעם. חשב [חשוב] חשבו ששירה [ששיירה] צבאית נעצרת בעיר ותהא להם פרנסה. טעות היתה בידן, המסכנות. יצאנו את העיר ונכנסנו ללילה, הלילה האחרון של הנסיעה. עוד 90 ק"מ הפרידו בינינו לבין אסמרה.
את קרן עזבנו בשעה 20:00 לערך. החשכה היתה גדולה וקשה היה להבחין בסביבה; ומכיון שגם היינו עיפים עד קצה, נמנמנו בישיבה ולסירוגין. מקרן התחלנו לרדת במורד ההרים על-מנת לעלות אח"כ כפל כפליים. (אסמרה גבוהה מקרן בהרבה). הדרך היתה קשה, אך המשיכה להיות מעניינת. אולם סקרנותנו פחתה והיינו מהוממים מעייפות ומרצון כביר לשינה. היינו מתפכחים רק בשעות החניה בדרך, או כשמישהו מאתנו היה רואה מקום ישוב או דבר מיוחד אחר. הזמן חלף הפעם דווקא לאט. לפני חצות התפכחנו פתאום לגמרי בגלל הקור הנורא ששרר בסביבה. בלי כל הגזמה חושב אני את הקור הזה לקור החזק ביותר שהייתי בו מעודי. לבשנו מעילים (חוץ מתלבושת רגילה, סודרים [סוודרים] מעילים וכו') והם לא הספיקו. הקור נקב אותנו בלי רחמים. התרנו את החבילות והתעטפנו בשמכות, וגם זה לא היה די. רעדנו כל הזמן מקור (ואולי גם מעייפות) מבלי שנמצא עצה. התנחמנו שאיננו רחוקים מהתחנה האחרונה. מצבם של החיילים היה עוד יותר גרוע, עזרנו להם והצענו להם שמכות. צרה חדשה נוספה בשעת הנסיעה האחרונה: מטלטולי הדרך ומחוסר הסדירות באכילה, קלקלו הרבה מהאנשים את קיבותיהם והתחילו לשלשל. לרדת מהמכוניות לא נתנו לרב [לרוב], אפילו בזמן החניות, כך שהאנשים נאלצו לשלשל בתנאים איומים ומבישים. אכזריות כזו לא ברא גם השטן! ב23:00 השגנו את שיאי ההרים ונסענו במישור של רמת אסמרה. נקודות יישוב נעשו תדירות וברורות יותר. מרחק מה לפני אסמרה עברנו חות פרחים נפלאה. הרמוניה של ריחות פרחים ושושנים רדפה אחרינו כמה ק"מ (כנראה שהחווה עוסקת בגדול [בגידול] פרחים לצרכי תעשיית בושם).
בשעה 24:00 ראינו לראשונה את האנטנות של תחנת השידור האסמראית. בכניסה לעיר נעצרה השיירה זמן די ממושך. כנראה שחכו שהרחובות יתרוקנו והתושבים ינומו שנתם. את העיר הישנה חלפנו במהירות, טסנו ברחובות הראשיים הריקים מאדם אך המוארים היטב. כל-כך היה מוזר לראות עיר כה גדולה וחיה כשהיא ריקה כאילו נעזבה מתושביה (כמדומני שעוצר לילה קבוע קיים בעיר מאז הכיבוש). תחילה חשבנו שנשתכן במחנה אחר מזה שהיינו בו בשנה שעברה, אך עד מהרה הכרנו את הדרך המובילה לקמף [לקמפ] הישן שלנו ליד שדה התעופה. עוד ק"מ אחד או שניים ואורות המחנה רמזו לנו כידידים ישנים מאז. בשער הכינו לנו קבלת פנים יפה. (השעה הייתה 1) חיילים הובילונו לחדר האוכל, כאלו איננו מכירים את הדרך בעצמנו. המעונות היו סגורים ולנו הרשה להימצא רק בחדר האוכל. כאן נתנה ארוחה חמה שהיינו מוכנים לותר עליה בכל-לב, בלבד שיתנו לנו להשתרע בכל מקום שהוא ולישון. אולם טעינו טעות מרה. לא במהרה ניתן לנו לישון. התחילה פרשת החיפושים:
החפוש שעליו רוצה אני לספר כאן הינו חלק בלתי נפרד מבלהות הנסיעה, גם בחוסר טעמו וגם באכזריותו. אחרי-הכל, אנו שואלים את עצמנו, כיצד מצאו הם עוז בנפשם לא לתת לנו לישון אחרי 72 שעות של טלטולים וחוסר שינה! הרי עוד לא נשמע כדבר הזה! לאחר שגמרנו לאכול ניתנה הוראה להסתדר בשישיות ליד השער. מלאנו את ההוראה והסתדרנו. טרם ידענו את הכוונה. הכל התברר רק לאחר שעברה רבע-שעה, שאז בא חיל לקחת את הששיה השנייה (כל-כך הרבה זמן ערך חפושם [חיפושם] של ששת האנשים). התברר שהחפוש הוא מדוקדק מאוד עד כדי אבסורד. היו מקרים שחפשו אצל האנשים בין הרגלים ואף בדקו את פי-הטבעת (!). הזמן עבר בעצלתים והמחפשים המקצועיים מפקידי האינטיליז'נס המשיכו לעבד [לעבוד] במרץ. בטמפו כזה לא היה נגמר החפוש [החיפוש] גם למחרת בצהרים. הנציג שלנו הקים צעקה ואיים, ורק אחר כך הוחש החפוש [החיפוש]. האנשים בינתיים התפזרו ומצאו להם מקומות שכיבה על השולחנות והספסלים ומתחתם. השחר עלה, והחיפוש עדיין נמשך. יגע כאשר לא הייתי מעודי, רועד מקור ומפעולת העצבים, מצאתי לבסוף את עצמי במטה מוצעת למחצה כשאני נרדם בבגדי. מבעד לחלון כבר נראו קרני השמש הראשונים.
ובזה הגעתי לסוף תיאור המסע. תוכחו אתם אם לא צדקתי תחילה באמרי שהמסע הזה גדול משני קודמיו, הן ברשמים והן בייסורים. אין לי כל דבר לסכם ולהוסיף, כיוון שהוספתי וסכמתי, ספרתי [סיפרתי] על רגשותי ומחשבותי [רגשותיי ומחשבותיי] מיד במקום שמצאתי לנחוץ (במידה שהרשתי לעצמי) והריני לבסוף חוזר ומציין:
אור ליום ג' ב' בחשוון, 9.10.45, בשעה 6 בבוקר החלה פרשת הנסיעה ונסתיימה ביום ו', ה' בחשון, 12.10.45 בשעה 6 בבוקר. עשינו ברכבת מסאמיט ל טסאנו- 610 ק"מ; במכוניות מטסאנו לאגורדט- 180 ק"מ, ומאגורדט דרך קרן לאסמרה- 170 ק"מ. בסה"כ עם הנסיעה במכוניות לתחנת סאמיט- כ-985 ק"מ.
אני מסיים את המכתב הארוך הזה בתקוה שמכתבי הבא יצטרך להיות מכתב תשובה למכתבכם שאני אחכה לו במשך השבוע. כבר הגיע הזמן!
אני תפילה שהמכתב הזה יגיע בשלמותו – ואתם כתבו לי אם הגיע וכיצד הגיע.
ברכות שלום
מבנך ואחיכם – שלמה.
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
גלריה
כתב היד
לכבוד: הגברת מרים מאירי
רחוב אחד העם 13, פתח תקווה
פלסטינה
[תרגום הנמען]
מכתב מספר 54. החודש הארבעה עשר לגלות
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני
אסמרה, יום ב' ז' בכסלו, ה – 12 בנובמבר.
לאמא ולאחי, שלום!
את מכתבי זה החמישי מתקופת אסמרה השנייה, כותב אני לכם במצב רוח-טוב. (למרות הכל!- ולמרות האורח שהלוואי ויישאר אורח.) [הכוונה לבן הדודה שלמה ליפשיץ] אולי תצחקו לי על שאני פותח לעתים את מכתבי באפן [באופן] כזה "במצב רוח טוב". אך אמנם כה זה באמת. מצב רוח יש, וזה בלבד יכול לומר לכם הכל שאתם רוצים לדעת. במקום החדש (שהיה ושעתה שוב – אינו חדש) הסתדרנו היטב בדומה לסדורים ששררו כאן בשנה שעברה. מצב התזונה משביע פחות או יותר רצון. החשק ללמד [ללמוד] חוזר ומתעורר לאט לאט. הידיעות מהארץ מעודדות; (אם כי מצבנו הפוליטי איום) ומה לנו עוד? (-לא קל לומר "מה לנו עוד", כשאנו כבר בשנת הגלות השניה ואנו חסרים את העקר [העיקר] – אך כשמשלימים עם עובדות ותופסים את הרע במיעוטו, קל לשאת כל עול שבעולם וכל סבל שהוא.
השבוע שוב התאספו אצלי הרבה ידיעות ותיכף אמסרן לכם. סלחו לי על הקצור [הקיצור], כיון שעלי להשאיר מקום לסוף תאור [תיאור] הנסיעה. במכתבים הבאים אתחיל למסר [למסור] באפן [באופן] שטתי פרטים על חיי המחנה, אפיזודות שונות ורשמים אחרים שלא הספקתי למסרם עדיין.
ביום חמישי האחרון קבלתי 2 לא"י [לירות ארץ ישראליות] מכם, בתוך סכום כסף שהגיע למחנה (תמיד הנני מחכה לכסף בצפיה מלאת חרדה ובתקווה שסוף סוף אחלץ מתסבוכת החובות, ותמיד תקותי [תקוותי] אינה מתמלאת.) שתי הלא"י [הלירות ארץ ישראליות] המסכנות נמסות בין רגע ואינן. בעית הכסף כאן הוא רצינית מאוד, לא רק לגבי. נוכחנו שההוצאות כאן גדולות מאלו שהיו בסודן. חוסר כסף מונע ממני, למשל, להשיג מורה טוב באנגלית, שהרי אין למוד בחסד כלמוד בשכר. עכ"פ (על כל פנים), הכסף שמגיע אלי מפעם לפעם נותן לי קרידיט [קרדיט] יפה, שאני הקמצן, יודע לנצלו בלי בושה. "ועד הורי הגולים", אם יש כזה, צריך להוציא את בעית-הכסף ממחבואי מכתבינו ולעוררה מעל דפי העיתונות והמוסדות. אין זה דבר גדול ופרינציפיוני ולכן אפשר שתצליחו לרכך שמה את רעה [רוע] הגזרה.
ה – 23 איש שהוצאו מהמחנה במטרה להשלח ארצה ולהשתחרר, עדין נמצאים במחנה צבאי ע"י [על ידי] אסמרה וטסתם מתעקבת [מתעכבת] בלי סוף. הקשר עמם קשה ומסובך, אך ידוע לנו שמצבם מאוד לא נוח. כמובן שכלנו [שכולנו] היינו מוכנים להתחלף אתם [איתם], למרות מצבם הנפשי הקשה ותנאיהם החומריים הארעיים והתלוים באויר. רווחת הדעה שהעקב [שהעיכוב] בשחרורם קשור במצב החדש שנוצר בארץ.
החולים האחרונים מחרטום הגיעו בשבוע שעבר למחנה בריאים ושלמים. שניהם מפ"ת [מפתח תקווה] (מרדכי צפורי וצבי יהודאי) אחד מהם (מרדכי) שהה דרך אגב בבית-סהר צבאי 25 יום רק בגלל אי-סדרים אדמיניסטרטיבי. הם הוטסו באוירון [באווירון] מיוחד.
במוצאי שבת האחרון התברר בזמן מפקד הערב שחסרים ארבעה אנשים. היתה אזעקה במחנה הצבאי ונוצרה מתיחות גדולה שעודנה נמשכת. הספירות המרובות, החפושים ומציאת שמות האנשים החסרים נמשכו עד לאחר-חצות. היה זה לילה קשה. יש לציין שהבריחה החדשה הזאת, הרביעית במספרה, יצאה לפעל [לפועל] בעוד שהבורחים הקודמים עודם מרצים את עוונם בבית-סהר צבאי.
במשך השבוע שעבר קבלנו בגדים נוספים מהצבא: החליפו בגדים קרועים והוסיפו כמה. כן קבלנו סודרים [סוודרים] מצריים בלי שרבולים [שרוולים] (נוסף אל הסודר הצבאי שנשאר אצלינו.). בהזדמנות זו אני מזכיר לך אמא, שבשטח זה הריני מסודר לגמרי. למרות הקור שמצריך לרב [לרוב] תלבושת מלאה, יש אתי חפצים הרבה שמונחים כאבן שאין לה הופכין ואינם נמצאים "בשירות פעיל", אינני יודע אם בבית היו לי יותר.
ההבטחות לקולנוע ולהצטלם, אם היותן כה ממשיות, טרם נתמלאו. עתה אנו חוששים שעקב הבריחה הדבר ידחה לזמן ארוך. יש לשער שהבריחה תשמש תירוץ טוב. יש חששות שגם סידור הקונטרקטור יתבטל מאותה סבה [סיבה] לכמה זמן.
בשבוע שעבר נפתחה החצר הקטנה (קטנה, רק ביחס לחצר הגדולה, שהרי גודלה מגיע לפחות שני דונמים.) הנמצאת ליד המטבח וחדר האוכל. בחצר זו הקימו בנין יפה שמכיל את בית הכנסת, המספרה, חנות הקונטרקטור וחדר השעשועים. החדרים אמנם קטנים ביחס לסודן, אך נוחים לשמוש [לשימוש] (בבואנו לאסמרה היה עדין הבניין בבנינו ורק בראשית השבוע שעבר השלמו העבודות בו).
לפני כ-7 חדשים [חודשים] פנינו לשלטונות הצבאיים בבקשה להרשות לנו לקנות כל מיני חפצים ומצרכי מזון ב נ.א.פ.י במחירים צבאיים. הבקשה התקבלה ואת ההזמנות שלחנו לקהיר. בשבוע שעבר, לאחר זמן כה ארוך שהשכיח מלבינו את כל העניין, התבשרנו שההזמנות הגיעו. שמחנו מאד לבשורה וצפינו [וציפינו] בקוצר רוח להכנסת הסחורות לפנים המחנה. (ההזמנות היו בסכום של כמה מאות לא"י) למה להאריך בדבורים, עד מהרה התברר שההר הוליד עכבר, ועוד איזה עכבר! ראשית, התברר ש7 ארגזים חתומים היו ריקים; (כפי הנראה לקחו בדרך מעשר יותר מדי גדול.) שנית, המחירים אינם כלל מחירי נ.א.פ.י, אלא מחירים רגילים של השוק (השחור) המצרי, מחירים הדומים לשלכם בארץ. ושלישית, לא הכל מה שהזמנו הגיע. בקיצור, נולד עכבר שלא רק מעורר גועל-נפש, אלא שיעלה לנו בכסף מלא.
שלמה [בן הדודה] מרגיש עצמו טוב: הוא התנדב לעבודה בבית- החולים שבפנים המחנה, ואגב כך נהנה מאכל [מאוכל] יותר טוב. בעצם כל עבודתו אינה לוקחת יותר מ3 שעות ביום, וכך יכול הוא להספיק ברחבה גם ללמד [ללמוד]. עלי לצין שהוא התאקלם במהירות מפליאה, לפחות באותה המהירות שאני התרגלתי לעובדת היותו כאן אתי יחד.
והרי סוף רשמי העברה: כזכור לכם, הגעתי במכתבי הקודמים עד ליציאה מאגורדט, מקום שם חנינו כמה שעות ביום השלישי של הנסיעה. יצאנו לדרך בשעה 3 אחה"צ על מנת להגיע לאסמרה בלי חניות נוספות. קוה קיוינו [כה קיווינו] שמאגורדט, ראשית המסילה האריטריאית [אריתריאית] , יסיעונו בטרזינות עד לאסמרה, אך התאכזבנו. המשכנו לסוע [לנסוע] באותן המכוניות האיטלקיות שהביאונו מטסאני. (השיירה מנתה למעלה מ-210 מכוניות.) בהמשך הדרך התנחמנו. למרות עיפותנו, למרות טלטולי הדרך הקשים לא שבענו מהמראות שהתגלו לפנינו.
לא הרחק מאגורדט עברנו את אותה פרשת הדרכים שעברנו ביום קודם כשפנינו למסילה הצדדית הפונה לאגורדט. פנינו לכוון ששלט דרכים גדול הכריז עליו "קרן"! – עוד 80 ק"מ. השם קסם לנו והזכיר את כל הקשור עם שם זה. מי יכול לשכוח את השם ההיסטורי הזה! ביחוד לא נוכל לשכוח אנחנו היהודים. הרי קרן זו נחשבת לנקודת המפנה המכריעה בקרבות שהתנהלו למען השלטון האסטרטגי על אפריקה המזרחית; ולולא נצחון הבריטים כאן, נצחון שעלה במחיר דם רב לאוסטרלים, ליהודים, לסודנים, להודים, לא הייתה אפשרית האופונסיבה הצפון-אפריקנית. היינו עתידים לעבר [לעבור] את אזור הקרבות ולראות במו עינינו את אותה אדמה שספגה כה הרבה דם בלי הבחנה ושנשאה עליה את חיילי הקומנדו שלנו. היינו עתידים לראות מצוקים ענקיים בשיאי ההרים שהגנו על קרן ורמת אריטריאה [אריתריאה] כלה [כולה]. היינו עתידים לראות על כל שעל מצבות לשעת-חרום המסמנות קברי- אחים המוניים של לוחמים שבמותם לא נפרדו ונקברו חמרים חמרים במקום שנפלו למען אינטרסים של אחרים.
עד הלילה עוד נשארו 4 שעות נסיעה וזו היתה הזדמנות טובה להתבונן היטב סביבנו. הסביבה דמתה לזו שעברנו בלילה הקודם. כחצי שעה מאגורדט השגנו שוב את ההרים והמשכנו לעלות בהם. אין אלה כאותם ההרים החשופים בדרך ירושלים – סלעים ותו לא; הרי אריטריאה [אריתריאה] עשירים המה בצמחיה מכל המינים. מלבד הירק והשיחים, רבים עצי-ענק שנראים להיות עתיקי יומין. ראינו, למשל, בגזעיהם נקרות מפליאות שחמישה אנשים יכולים בנקל להסתתר בהן מבלי שיראו מבחוץ. החי ודאי שורץ כאן לרב [לרוב], אך לצערנו לא נקרה לפנינו להתבונן מקרוב ולהאזין לרחש הבלתי פוסק שבין השיחים. מלבד ארנבות ולעתים נדירות גם צבאים – לא ראינו עוד, רק הרגשנו במציאותן של עשרות חיות אחרות. עולם העופות המשיך להפליאנו בשלל גווניו. יופי חי! בעוד אנו עוקבים אחרי מעופה המוזר והמיוחד במינו של צפור אחת, ושניה שונה ממנה ועולה עליה ביופיה מושכת את תשומת לבינו. יש והיינו עוקבים במתיחות כה גדולה אחרי איזו צפור נדירה עד שעינינו היו כואבות. צורת ההרים והמצוקים יכולה לשמש נושא מיוחד. סלעים ענקיים ומוזרים כאלה מימי לא ראיתי ולא חלמתי לראות. כאן יש שטח להתכבד בו לכל הגיאולוגים והגאותופולוגים למיניהם. ראינו סלעים שמשקלם מגיע למאות טונות ששוי-משקלם נראה להיות תלוי על חוט השערה ודומה שבכל רגע עומדים המה להתמוטט ולמוטט. בסביבה כזו נסענו, שכחנו עצמנו ולא הרגשנו בזמן החולף.
לאחר שעתיים נסיעה הגענו לאזור עמקים וערוצים שהפרידו בינינו לבין שלשלות הרים חדשות שעוד לא עברנו כמותם לגובה. בשיאי ההרים ההם צריכה להימצא קרן וצריכים להימצא עמדות ההגנה האיטלקיות שנפרצו. הכביש שהיה צריך לחצות את העמקים ולעלות את ההרים התפתל בלי הרף ולפעמים פחדנו שמא לא יצא מהמיצר. המהנדסים האטלקיים היו גאונים בחסד עליון שהצליחו לגשר בין התהומות ולהקיף את העמקים בלי לרדת לעמקם. לא לחינם נחשבים האטלקים כבוני הכבישים הטובים ביותר בעולם. עולם חדש התגלה לפנינו כאן. השמש נעלמה מעבר להרים ואפלולית קלה אפפתנו. גאיות אלה ודאי נמשכות מאות ק"מ עד שמגיעות לנקודת מוצאם – ים סוף או הנילוס. נחלי מים מועטים נראו פה ושם, אך רב [רוב] הערוצים היו בחרבה. נכר [ניכר] היה שהקרקע דשנה מאוד וספוגה רטיבות. גשרי ברזל ענקיים ורצופים נשאו מעל לגאיות וגשכו את רגלי ההרים. מכוניותינו נסעו עליהם בזהירות והקימו רעש שמזכיר רעידת אדמה. הצמחיה הנה כאן עשירה מאוד. והדבר שמשך את תשומת לבינו ביותר היה שראינו עקבות האדם בצמחיה שנסה [שניסה] וגם הצליח לתת לה את הכוון התרבותי על מנת להפיק ממנה תועלת מקסימלית. בכל השטח המוצף בתקופת הגשמים מים, השתרעו חרשות צפופות של עצים ממשפחת הדקלים. לא ראינו סוג זה של עצים לפני כן, (מלבד במקומות בודדים בדרך טסאני-אגורדט.) אך תיכף אפשר היה להבחין שעצים אלה נושאי פירות הם ודווקא פירות מזינים שאפשר לאכלם ושאפשר, באמצעי תעשיה כמובן, לכבשם ולהפיק מהם מיצים, יינות ובירה. הפירות דומים לתמרים בצבעם ובטעמם, אך גודלם כגודל אגוזים גדולים. שאלנו את עוזר-נהג-המכונית, איש ממוצא חבשי, שישב עמנו בארגז מכונית המשא, על פרי זה והוא ספר לנו. הפרי נקרא אצלם "ז'ורי", וכך גם נקרא המשקה המשכר שעושים ממנו. השחורים להוטים מאוד אחרי משקה זה, שממלא אצלם כנראה את מקום הבירה. לצערנו לא יכלנו להגיע לפרי זה ולעמד על טעמו. בין הגאיות רעו עדרי בקר שמנים שטוב גורלם בסביבה זו המעושבת היטב. עדרים אלה מוכיחים כי גם בני-אדם גרים בסביבה. ואמנם בהמשך הדרך בטרם חזרנו לעלות בהרים, ראינו בניני-אבן מפוזרים במרחקים גדולים שמשמשים ודאי כבתי-בד לסחיטת ה"ז'ורי". מסביב לבניני האבן נראו בניני חמר ואהלים דלים שמשמשים מקום מגורים לילידים. לאחר חצי שעה של נסיעה בהקבלה להרים, בתוך גן העדן התחתון שתארתיו בזה, פנה הכביש והחל לטפס ולעלות. הרגשנו כלאחר חלום.
השמש לא נתגלתה גם כשעלינו. שקעה בפאתי מערב. המכוניות גמעו באיטיות ובמאמץ קשה את הקילומטרים המפרידים בינינו לבין השיאים. אם כי הקו האוירי היה אפסי – שעתיים טפסו המכוניות והקיפו ועקפו בלי-הרף. בשעת בין-הערביים גלינו ענן עשן בצלע ההר שממול. במהרה הבחנו באפן ברור ברכבת משא שעושה דרכה בכוון שלנו. הלכנו והתקרבנו זה לזה, אך לפתע נעלמה הרכבת ויותר לא נראתה. כשהתקרבנו יותר למקום העלמה של הרכבת התברר שהיא עברה דרך מנהרה חצובה בצלע ההר. התכניקה [הטכניקה] התגלתה לפנינו בכל גדולתה. מנהרה זו בלא-ספק חסכה לרכבת 5 ק"מ לפחות. יופי חי של תכניקה [טכניקה] יבשה! עקבות המלחמה החלו להתגלות. ומה הם העקבות הראשונים והבולטים באתר, אם לא קברים! בצידי הדרך, באוכפי ההרים ובשלוחות, הצבו גושי אבנים צפופים ועליהם כל מיני כתבות [כתובות]. לו יכולנו להתבונן מקרוב ודאי שהיינו מגלים גם את ה"מגן דוד" שלנו. כאן התחוללו הקרבות החמים והמכריעים ביותר! הרגשה מאוד משונה תפסה לבותינו [לבבותנו]. חפשנו עקבות נוספים, הריסות – אין כלום. רק קברים דוממים שהעשבים עוד מעט וכיסום כליל. המקום הנו אסטרטגי ממדרגה ראשונה. בקלות מרובה אפשר בכחות קלים לחסום את הכביש אפילו בלי להרסו. עמדות טבעיות לקני מכונות-יריה ועמדות תותחים לרב [לרוב]. מקום אידיאלי להתגוננות לאסון ומות לכל הרוצה להתקיף. אין זאת אלא שבאמת גבורה נשגבה הייתה דרושה בכדי לפרוץ דרך המקום אשר כזה. ואולי האטלקים עצמם אשמים, אולי להם עצמם יש להודות שהעמדות נפרצו לבסוף. אפשר שלא השכילו לנצל את הסביבה ואפשר ולא נצלו את הדבר העיקר ש"רוח-מלחמה" שמו.
הלילה החל לרדת ואנו לא חדלנו לעלות. התחלנו לחשוש ובצדק שמא לא נספיק לראות את "קרן" לאור הערב. אבני הק"מ הראו כי לא רחוקים אנו. עוד מעט והגענו לשיא ההר. הכביש היה חצוב ממש בתוכו. מצאנו את עצמנו בצד השני. רמה רחבה השתרעה לפנינו. אורות לאין-מספר, אורות-עיר, נצנצו אלינו מרחוק. השירה [השיירה] נעצרה בכניסה לעיר. לשם מה נעצרה אינני יודע. אפשר, כדי לרכז את השורה ולנוח; ואפשר בכדי לחכות לחשכה גמורה ורק אז להעבירנו דרך העיר. לפני שחצינו את העיר נתנו הוראות חמורות לחילים [לחיילים] למנע כל ניסיון של בריחה או מגע איזה שהוא עם האוכלוסייה. הכביש שבו נכנסנו לעיר בנוי כעין גשר שמתחתיו מסילת הרכבת וראשית תחנתה. (נדמה היה כאילו תחנת הרכבת נמצאת תחת האדמה). הכביש חוצה את העיר במרכזה. עיר שעושה רושם נהדר. גודלה כגודל פ"ת [פתח תקווה] לערך. הרחובות היו מוארים היטב וקולות צחוק ומוסיקה פרצו מבתי-הקפה הרחובה. (התושבים כנראה כולם אטלקים). יושבי בתי הקפה והטילים [והטיילים] נעמדו קבוצות קבוצות והסתכלו עלינו בתימהון. מוזרה נראתה השיירה שדהרה בלי להעצר. זונות מאוכזבות הסתכלו עלינו במבטי זעם. חשב [חשוב] חשבו ששירה [ששיירה] צבאית נעצרת בעיר ותהא להם פרנסה. טעות היתה בידן, המסכנות. יצאנו את העיר ונכנסנו ללילה, הלילה האחרון של הנסיעה. עוד 90 ק"מ הפרידו בינינו לבין אסמרה.
את קרן עזבנו בשעה 20:00 לערך. החשכה היתה גדולה וקשה היה להבחין בסביבה; ומכיון שגם היינו עיפים עד קצה, נמנמנו בישיבה ולסירוגין. מקרן התחלנו לרדת במורד ההרים על-מנת לעלות אח"כ כפל כפליים. (אסמרה גבוהה מקרן בהרבה). הדרך היתה קשה, אך המשיכה להיות מעניינת. אולם סקרנותנו פחתה והיינו מהוממים מעייפות ומרצון כביר לשינה. היינו מתפכחים רק בשעות החניה בדרך, או כשמישהו מאתנו היה רואה מקום ישוב או דבר מיוחד אחר. הזמן חלף הפעם דווקא לאט. לפני חצות התפכחנו פתאום לגמרי בגלל הקור הנורא ששרר בסביבה. בלי כל הגזמה חושב אני את הקור הזה לקור החזק ביותר שהייתי בו מעודי. לבשנו מעילים (חוץ מתלבושת רגילה, סודרים [סוודרים] מעילים וכו') והם לא הספיקו. הקור נקב אותנו בלי רחמים. התרנו את החבילות והתעטפנו בשמכות, וגם זה לא היה די. רעדנו כל הזמן מקור (ואולי גם מעייפות) מבלי שנמצא עצה. התנחמנו שאיננו רחוקים מהתחנה האחרונה. מצבם של החיילים היה עוד יותר גרוע, עזרנו להם והצענו להם שמכות. צרה חדשה נוספה בשעת הנסיעה האחרונה: מטלטולי הדרך ומחוסר הסדירות באכילה, קלקלו הרבה מהאנשים את קיבותיהם והתחילו לשלשל. לרדת מהמכוניות לא נתנו לרב [לרוב], אפילו בזמן החניות, כך שהאנשים נאלצו לשלשל בתנאים איומים ומבישים. אכזריות כזו לא ברא גם השטן! ב23:00 השגנו את שיאי ההרים ונסענו במישור של רמת אסמרה. נקודות יישוב נעשו תדירות וברורות יותר. מרחק מה לפני אסמרה עברנו חות פרחים נפלאה. הרמוניה של ריחות פרחים ושושנים רדפה אחרינו כמה ק"מ (כנראה שהחווה עוסקת בגדול [בגידול] פרחים לצרכי תעשיית בושם).
בשעה 24:00 ראינו לראשונה את האנטנות של תחנת השידור האסמראית. בכניסה לעיר נעצרה השיירה זמן די ממושך. כנראה שחכו שהרחובות יתרוקנו והתושבים ינומו שנתם. את העיר הישנה חלפנו במהירות, טסנו ברחובות הראשיים הריקים מאדם אך המוארים היטב. כל-כך היה מוזר לראות עיר כה גדולה וחיה כשהיא ריקה כאילו נעזבה מתושביה (כמדומני שעוצר לילה קבוע קיים בעיר מאז הכיבוש). תחילה חשבנו שנשתכן במחנה אחר מזה שהיינו בו בשנה שעברה, אך עד מהרה הכרנו את הדרך המובילה לקמף [לקמפ] הישן שלנו ליד שדה התעופה. עוד ק"מ אחד או שניים ואורות המחנה רמזו לנו כידידים ישנים מאז. בשער הכינו לנו קבלת פנים יפה. (השעה הייתה 1) חיילים הובילונו לחדר האוכל, כאלו איננו מכירים את הדרך בעצמנו. המעונות היו סגורים ולנו הרשה להימצא רק בחדר האוכל. כאן נתנה ארוחה חמה שהיינו מוכנים לותר עליה בכל-לב, בלבד שיתנו לנו להשתרע בכל מקום שהוא ולישון. אולם טעינו טעות מרה. לא במהרה ניתן לנו לישון. התחילה פרשת החיפושים:
החפוש שעליו רוצה אני לספר כאן הינו חלק בלתי נפרד מבלהות הנסיעה, גם בחוסר טעמו וגם באכזריותו. אחרי-הכל, אנו שואלים את עצמנו, כיצד מצאו הם עוז בנפשם לא לתת לנו לישון אחרי 72 שעות של טלטולים וחוסר שינה! הרי עוד לא נשמע כדבר הזה! לאחר שגמרנו לאכול ניתנה הוראה להסתדר בשישיות ליד השער. מלאנו את ההוראה והסתדרנו. טרם ידענו את הכוונה. הכל התברר רק לאחר שעברה רבע-שעה, שאז בא חיל לקחת את הששיה השנייה (כל-כך הרבה זמן ערך חפושם [חיפושם] של ששת האנשים). התברר שהחפוש הוא מדוקדק מאוד עד כדי אבסורד. היו מקרים שחפשו אצל האנשים בין הרגלים ואף בדקו את פי-הטבעת (!). הזמן עבר בעצלתים והמחפשים המקצועיים מפקידי האינטיליז'נס המשיכו לעבד [לעבוד] במרץ. בטמפו כזה לא היה נגמר החפוש [החיפוש] גם למחרת בצהרים. הנציג שלנו הקים צעקה ואיים, ורק אחר כך הוחש החפוש [החיפוש]. האנשים בינתיים התפזרו ומצאו להם מקומות שכיבה על השולחנות והספסלים ומתחתם. השחר עלה, והחיפוש עדיין נמשך. יגע כאשר לא הייתי מעודי, רועד מקור ומפעולת העצבים, מצאתי לבסוף את עצמי במטה מוצעת למחצה כשאני נרדם בבגדי. מבעד לחלון כבר נראו קרני השמש הראשונים.
ובזה הגעתי לסוף תיאור המסע. תוכחו אתם אם לא צדקתי תחילה באמרי שהמסע הזה גדול משני קודמיו, הן ברשמים והן בייסורים. אין לי כל דבר לסכם ולהוסיף, כיוון שהוספתי וסכמתי, ספרתי [סיפרתי] על רגשותי ומחשבותי [רגשותיי ומחשבותיי] מיד במקום שמצאתי לנחוץ (במידה שהרשתי לעצמי) והריני לבסוף חוזר ומציין:
אור ליום ג' ב' בחשוון, 9.10.45, בשעה 6 בבוקר החלה פרשת הנסיעה ונסתיימה ביום ו', ה' בחשון, 12.10.45 בשעה 6 בבוקר. עשינו ברכבת מסאמיט ל טסאנו- 610 ק"מ; במכוניות מטסאנו לאגורדט- 180 ק"מ, ומאגורדט דרך קרן לאסמרה- 170 ק"מ. בסה"כ עם הנסיעה במכוניות לתחנת סאמיט- כ-985 ק"מ.
אני מסיים את המכתב הארוך הזה בתקוה שמכתבי הבא יצטרך להיות מכתב תשובה למכתבכם שאני אחכה לו במשך השבוע. כבר הגיע הזמן!
אני תפילה שהמכתב הזה יגיע בשלמותו – ואתם כתבו לי אם הגיע וכיצד הגיע.
ברכות שלום
מבנך ואחיכם – שלמה.
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
מכתבים קשורים
מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת
התנתקות
האם את/ה בטוח/ה שאת/ה רוצה להתנתק מאתר אוצרות?
בטוח שאתם רוצים
להתנתק?