אוֹצָרוֹת
1938 15 באפריל

שרה כותבת לאחותה אסתר על חוויות הביקור אצל המשפחה בפסח

שרה בנעוריה- שנייה מימין בשורה האחרונה

כתב היד

8 דפי המכתב

סיפור רקע

שרה לוי סוהלי–ניר נולדה בשנת 1917 ביבנאל. הוריה, סעדיה ומרים סוהלי הגיעו ליבנאל מתימן בשנת 1912. אסון פקד את המשפחה כאשר שאול אחיה של שרה טבע בירדן, יחד עם ארבעה נערים נוספים מיבנאל ומבית גן בשנת 1933. הנערים נסעו אז, עם בני כיתתם, לדגניה א' כדי להשתתף בכינוס להערכת המפעל על שם ארלוזורוב. הדבר השפיע רבות על המשפחה ועל יבנאל כולה. בנעוריה, שרה עברה עם קבוצת נערות שכינויין היה "הגליליות" לגור ולחיות בתל אביב. בהגיע חג הפסח בשנת 1938, כחמש שנים לאחר האסון, הגיעה שרה ליבנאל לבקר את משפחתה ולחגוג עמה את החג. את החוויות מהביקור כתבה במכתב ששלחה לאחותה אסתר מגורי כהן , ובו סיפרה על המפגש המחודש עם ההורים, על השיחות שניהלה ועל השינוי ביבנאל ובסביבה. שרה נישאה ב-1939 ליצחק לוי. היא הצטרפה אליו לאלישיב שבעמק חפר, ויחד בנו את

שרה לוי סוהלי–ניר נולדה בשנת 1917 ביבנאל. הוריה, סעדיה ומרים סוהלי הגיעו ליבנאל מתימן בשנת 1912. אסון פקד את המשפחה כאשר שאול אחיה של שרה טבע בירדן, יחד עם ארבעה נערים נוספים מיבנאל ומבית גן בשנת 1933. הנערים נסעו אז, עם בני כיתתם, לדגניה א' כדי להשתתף בכינוס להערכת המפעל על שם ארלוזורוב. הדבר השפיע רבות על המשפחה ועל יבנאל כולה. בנעוריה, שרה עברה עם קבוצת נערות שכינויין היה "הגליליות" לגור ולחיות בתל אביב. בהגיע חג הפסח בשנת 1938, כחמש שנים לאחר האסון, הגיעה שרה ליבנאל לבקר את משפחתה ולחגוג עמה את החג. את החוויות מהביקור כתבה במכתב ששלחה לאחותה אסתר מגורי כהן , ובו סיפרה על המפגש המחודש עם ההורים, על השיחות שניהלה ועל השינוי ביבנאל ובסביבה. שרה נישאה ב-1939 ליצחק לוי. היא הצטרפה אליו לאלישיב שבעמק חפר, ויחד בנו את המושב החדש. את המכתב הביאו לפרויקט "אוצרות" בנותיה של שרה, ברכה לוי אביקסיס ואחיותיה אופירה ועדנה. הבנות מספרות כי המכתב שנשמר, הוא טיוטה שאמם כתבה במחברת. את המכתב עצמו העתיקה שרה לדף נקי ומסודר, שנשלח לנמען.

כתב היד

עמוד 1/8

לכם השלושה, אסתר, חיים ואמנון, שלום מרחוק אך מלב מלא געגועים לראותכם, ולדעת מה שלומכם.
אודיעכם, כי הייתי בליל הסדר בבית כפי שספר לכם בודאי סעדיה, כי הוא היה כאן. ויחד נכנסנו לסינימה. נסיעתי הביתה היתה פתאומית כי ראשית לא מצאתי בחורה שתעבוד במקומי כי אלדה, אחות בעלת הבית כבר עובדת במשרד ורק אני ושרה בבית. שרה אינה יכולה להיות בבית לבדה, בלי עזרה, כי ראשית היה ערב שבת ויום ראשון. בשבת לא היה כל כך קשה, כי אחותה פנויה. אבל בערב שבת ויום ראשון עבדה, לכן, היה לי כל כך קשה לעזוב את העבודה לאיזה ימים, על כן נסעתי ביום שישי ב5 בבקר [בבוקר] וחזרתי ביום ראשון בשעה 3 אחר הצהרים. הסיבה השנייה שעכבה בעדי – הכסף. רבע שעה לפני נסיעתי קבלתי את הכסף לנסיעה ועוד בקושי, כי השאילו לי ממכרים טובים, מפני שלא היה להם. כידוע לכם נסעתי עם בן הדוד, אח אמא [אח של אמא], שבא, לפני חדש [חודש] מתימן. נסענו לחיפה. מפני שאת האוטו של טבריה אחרנו. הגענו לחיפה ב12 וחצי, חיכינו עוד חצי [חצי שעה]. נפגשנו עם צפורה בת נתן ויחד נסענו לטבריה. ב3 ורבע נסענו עם […] ליבנאל. הגענו ליבנאל אחרי 4 ומה השתנתה המושבה. פשוט לא הכרתיה. הכל… נעשה… ישן והרוס. נדמה שהבתים נעשו יותר נמוכים, הרחובות קטנים וצרים. הכל נראה כמו לפני 100 שנה. אחרי כן נכנסנו לשכונה, בהפתעה כי לא ידעו שנבוא והנה ישראל […] מדלג וצועק משמחה שרה, שרה באה. הנה גם אמא, באה לקראתנו בשמחה (לריביק- לריביק). רצנו אחת לקראת השניה ונשקנו. ולפתע כל ילדי השכונה נחפזים אלנו [אלינו]. הילדים, הנשים וכלם [וכולם] בקריאה, שלום שלום שרה. מה זה שכחת אתנו, 4 שנים כבר לא ראינו אותך. כעבור שעה התפזרו כלם [כולם] כי ערב חג. עזרתי לאמא לעשות את החרוסת, חממנו מים, התרחצנו, כולנו, שמואל בן הדוד וישראל הלכו לבית הכנסת. אמא ואני התרחצנו, התלבשנו ערכנו את השולחן וחכינו ל2, שיבואו מהתפילה. יצאו, קבלנו את פני השבת וישבנו לעשות את הסדר. ישבנו מסובים אל השולחן הערוך שישראל ושמואל סדרו אותו כמנהג המקובל. מצה מרור וכן הלאה, והתחלנו את הסדר. אמרנו את ההגדה, שאלנו את הקושיות, הרמנו את השולחן – דיינו, שתינו 4 כוסות יין. ישראל יצא עם ילקוט ומקל, נתנו לו בבבהילו. אחרי כן אכלנו ארוחת הערב, ולבסוף אמרנו אחד מי יודע וחד גדיא. העיקר, שהיה הכל נהדר ומוצלח, שלא קויתי [קיוויתי] מתחילה שיהיה כך. היית צריכה לראות, אסתר יקירתי, מה קרנו פני אמא משמחה למראה ישראל שסדר את השולחן כמנהג אבא, […] עם סדור ביד אחת וביד שניה מסדר […]. מצה בצד זה, מרור בצד זה, זרוע במקום זה וביצה כאן. באיזה פקחות, באיזה רצינות, כמו ילד גדול. כמו בעל בית ממש שכלו של אבא, תנועותיו של אבא, וחוכמה בפניו הקטנים. כאילו שמהשם נתן לו כל זאת כדי להשיב לנו את כל אשר אבד לנו עד עכשיו, בלי גוזמה. אסתר, פני אמא היו כל כך שמחים, חיים, יפים בערב זה, שלא ראיתיה זה שנים רבות במצב מזהיר זה. את כל תשומת לבי [ליבי] נתתי כדי לראות את הרושם שיעשה עליה ערב זה, בחברת בן אחיה, בנה, שדמה לגדול כדי לגרום לה נחת חרף יסוריה ובתה, שזה זמן רב לא ראתה.
כל זה שימחה, הרנינה. רק, כשגמרנו את הסדר וארוחת הערב אמרה: "אילו עוד שאול בני היה יכול היות כמו זה. זאת אומרת כמו שמואל, כי הוא בן 11 אבל, בריא, וקצת יותר גבוה ממנו. אלמלא היה הוא, היה עושה את הסדר נחמד. לא היתי צריכה את אביך". שאלתיה האם עכשיו לא עשינו יפה? ענתה כן, טוב ויפה, אבל אז, היה בחור גדול, היה עובד מפרנס אותנו. התחלתי לספר לה כל מיני דברים שתשכח. סיפרתי לה שיש לכם ילד נחמד [אמנון] פתאום נזכרה שקיבלה מכתב עם תמונות מכם. ראיתכם אבל קשה שם להכירכם. באו אלינו מרים אם חיה בת שלום, אברהם בן יוסף ועוד כמה אנשים, ישבנו פטפטנו קצת, אחרי כן הלכנו לישון. למחרת קמנו, סעדנו פת שחרית, לביבות תפוחי אדמה שאמא הכינה ביום שישי. כלביבות שאת היית רגילה לעשות. זה היה נפלא. אכלנו עם קפה. שמואל וישראל הלכו להתפלל. אחרי כן באו כמה נשים אלינו. ישבנו, שוחחנו והנה עובר אבא מאחורי ביתנו. הולך להתפלל, ותרוץ רבקה אשת עמקם ותקראהו. וירץ בשמחה כי לא ידע שבאנו. נתנו שלום אחד לשני בנשיקה, החלפנו כמה מילים. אחרי-כן הלך לבית הכנסת. אכלנו ארוחת הצהריים והלכנו לבית הקברות. ב12 חזרנו לשכונה והמשכנו את דרכנו למושבה. לבית הספר שחידשוהו בכמה דברים עם גנתו הנחמדה. בקרנו את בית הכנסת הגדול, החדש והיפה. עברנו על פני שכונת הגרמנים הנקראת "משמר השלושה". אלה בתים אחדים הנמשכים מבית הספר עד בית וגן. ולאורך הכביש בתים יפים עם גינת פרחים בנוסח עירוני. ראינו מקום בו נרצחו השלושה. ביקרנו את בית גן. נכנסנו לחדרו של אבא, שהוא לבדו נמצא בו באותה שעה. בחדר יש 2 מיטות לבנות מהמודל הישן שעמדו בלתי מסודרות, ארון ושולחן. הכל מהמודל הישן. מבית גן המשכנו את דרכנו לדרך המובילה לפרדסים ויש לי לומר לך כי אמא הלכה במרחק מה כל הזמן אחרינו. מהבית, עד בית גן ורק כאשר פנינו לדרך ההולכת לפרדסים, פנתה והלכה הביתה עם אחד מהשכונה. ישראל שהלך לפניה הביתה, אבא, אני שמואל, אברהם בן יוסף סעדיה בן בוסי ובן דוד הלכנו בקרנו את חלקות אדמתינו ואת פרדסי המושבה. הפרדסים משביעים רצון מאד, כלם מוצלחים וכל עינייך פרחים ריחניים. בשנה הבאה נאכל פי מפרי מושבתנו ואם תהיה עבודה, נחזור לעבוד בקטיף. כך הבטחנו לאבא כשחזרנו הביתה ב5. הלכתי עם אבא ביחידות ושוחחנו, והשאר עברו לפנינו הביתה. דברנו על העבר ועל ההוה [ההווה]. אמרתי לו אבא אבא זקנתה [זקנת]. שיבה זרקה בך. עוד מעט יעזב כחך ומי יהיה לך אז? החרבתה [החרבת] את ביתך, נטשתה [נטשת] את נחלתך, הגלתה את בניך ומי יהיה לך לעת זקנתך? בשביל מה מגדלים ילדים אם לא לעת זקנה? הגד, אבא, רצונך לחזור הביתה? והוא לא ענה. רק בפניו נבע הצער והיגון כי הדברים עשו עליו רושם כי אמת הם. לבסוף אמר, מה לעשות? אינני יודע מי אשם. אבל מה לעשות. את הנעשה אין להשיב. אעבוד עד אשר יגדל הילד וכבר לא יהיה לי כח, אלך לי לבית מדרש ושם אבלה את ימיי האחרונים. אבל מה תעשה עם 2 נשותיך? שאלתיו. האם אני אחראי להן, שיסדרו את עצמן. וכך ישבנו בגורן ודברנו על דה ועל והא כ3-4 שעות. לבסוף הלכנו הביתה, השעה היתה 6 בערב. הוא הלך לבית הכנסת ולבית-גן ואנחנו אכלנו ארוחת מנחה. טילנו [טיילנו] קצת. בלילה עלינו למושבה להכין קרטיסים [כרטיסים] לנסיעה. בלילה עשנו [עשינו] כל הנוער נשף ריקודים בבית מנחם בן יפת. ב11 הלכנו לשון [לישון] עייפים ורצוצים. בבוקר קמנו, אכלנו מצה מטוגנת עם ביצים, עם קפה, ארזנו את בגדנו, לקחנו צידה לדרך, נפרדנו מאמא ומכלם ונסענו בחצי שבע בטבריה. נסענו ב9 לחיפה ומחיפה לתל אביב. לתל אביב הגענו ב3. הנסיעה עברה בשלום אבל אין לך מושג איך נתישן [התיישן] הכל ביבנאל. הבתים נתישנו [התיישנו], הגברים והנשים נזדקנו [הזדקנו], ויותר מכל הגברים הזקין אבא באפן [באופן] מבהיל. פניו נתעותו [התעוותו], זקנו הלבין וקומתו כפופה. הוא כבר יותר זקן מאמא, ורק הקטנים גדלו יפה, פשוט, כמו פרחים. הפרחים הגדולים נבלו, פרחו הפרחים שבפקעות. כך גודל כעת נוער צעיר.
מרים צימרמן ספרה כי ישראל ילד נחמד ויש לו כשרונות גדולים מאד לחשבון, שהמורים פשוט מתפלאים עליו. מייעצת לתת לו לגמור את בית הספר טוב, כי אפשר לנצל את כשרונותיו לדברים מועילים.
את פנינה ברקוביץ פגשתי באוטו כי נסענו יחד לטבריה, כי נסעה אל לאה הנמצאת נשואה באחת הקבוצות בכנרת ובקרוב עתידה להיות אם, ודוד שנסע אתה [איתה] כבר בחור גדול ולובש תלבושת חייל, מחיל הספר, כי הוא חייל בחיל הספר שבעבר הירדן במקום שהיה מנחם בן יפת. מנחם עכשיו גפיר ביבנאל.
לא כתבתי עד עכשיו כי לא היתה לי הזדמנות מפני שתמיד יש אצלנו אנשים, ככה שאי אפשר לכתב [לכתוב], ולא להתרכז, עד, שהיום הקדשתי ערב זה רק לכתיבה.

עמוד 2/8
עמוד 3/8
עמוד 4/8
עמוד 5/8
עמוד 6/8
עמוד 7/8
עמוד 8/8

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: שרה לוי סוהלי ניר
מיקום: יבנאל
תאריך: 15.04.1938

מקבל/ת המכתב

שם: אסתר מגורי כהן
מיקום: נתניה

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/8

לכם השלושה, אסתר, חיים ואמנון, שלום מרחוק אך מלב מלא געגועים לראותכם, ולדעת מה שלומכם.
אודיעכם, כי הייתי בליל הסדר בבית כפי שספר לכם בודאי סעדיה, כי הוא היה כאן. ויחד נכנסנו לסינימה. נסיעתי הביתה היתה פתאומית כי ראשית לא מצאתי בחורה שתעבוד במקומי כי אלדה, אחות בעלת הבית כבר עובדת במשרד ורק אני ושרה בבית. שרה אינה יכולה להיות בבית לבדה, בלי עזרה, כי ראשית היה ערב שבת ויום ראשון. בשבת לא היה כל כך קשה, כי אחותה פנויה. אבל בערב שבת ויום ראשון עבדה, לכן, היה לי כל כך קשה לעזוב את העבודה לאיזה ימים, על כן נסעתי ביום שישי ב5 בבקר [בבוקר] וחזרתי ביום ראשון בשעה 3 אחר הצהרים. הסיבה השנייה שעכבה בעדי – הכסף. רבע שעה לפני נסיעתי קבלתי את הכסף לנסיעה ועוד בקושי, כי השאילו לי ממכרים טובים, מפני שלא היה להם. כידוע לכם נסעתי עם בן הדוד, אח אמא [אח של אמא], שבא, לפני חדש [חודש] מתימן. נסענו לחיפה. מפני שאת האוטו של טבריה אחרנו. הגענו לחיפה ב12 וחצי, חיכינו עוד חצי [חצי שעה]. נפגשנו עם צפורה בת נתן ויחד נסענו לטבריה. ב3 ורבע נסענו עם […] ליבנאל. הגענו ליבנאל אחרי 4 ומה השתנתה המושבה. פשוט לא הכרתיה. הכל… נעשה… ישן והרוס. נדמה שהבתים נעשו יותר נמוכים, הרחובות קטנים וצרים. הכל נראה כמו לפני 100 שנה. אחרי כן נכנסנו לשכונה, בהפתעה כי לא ידעו שנבוא והנה ישראל […] מדלג וצועק משמחה שרה, שרה באה. הנה גם אמא, באה לקראתנו בשמחה (לריביק- לריביק). רצנו אחת לקראת השניה ונשקנו. ולפתע כל ילדי השכונה נחפזים אלנו [אלינו]. הילדים, הנשים וכלם [וכולם] בקריאה, שלום שלום שרה. מה זה שכחת אתנו, 4 שנים כבר לא ראינו אותך. כעבור שעה התפזרו כלם [כולם] כי ערב חג. עזרתי לאמא לעשות את החרוסת, חממנו מים, התרחצנו, כולנו, שמואל בן הדוד וישראל הלכו לבית הכנסת. אמא ואני התרחצנו, התלבשנו ערכנו את השולחן וחכינו ל2, שיבואו מהתפילה. יצאו, קבלנו את פני השבת וישבנו לעשות את הסדר. ישבנו מסובים אל השולחן הערוך שישראל ושמואל סדרו אותו כמנהג המקובל. מצה מרור וכן הלאה, והתחלנו את הסדר. אמרנו את ההגדה, שאלנו את הקושיות, הרמנו את השולחן – דיינו, שתינו 4 כוסות יין. ישראל יצא עם ילקוט ומקל, נתנו לו בבבהילו. אחרי כן אכלנו ארוחת הערב, ולבסוף אמרנו אחד מי יודע וחד גדיא. העיקר, שהיה הכל נהדר ומוצלח, שלא קויתי [קיוויתי] מתחילה שיהיה כך. היית צריכה לראות, אסתר יקירתי, מה קרנו פני אמא משמחה למראה ישראל שסדר את השולחן כמנהג אבא, […] עם סדור ביד אחת וביד שניה מסדר […]. מצה בצד זה, מרור בצד זה, זרוע במקום זה וביצה כאן. באיזה פקחות, באיזה רצינות, כמו ילד גדול. כמו בעל בית ממש שכלו של אבא, תנועותיו של אבא, וחוכמה בפניו הקטנים. כאילו שמהשם נתן לו כל זאת כדי להשיב לנו את כל אשר אבד לנו עד עכשיו, בלי גוזמה. אסתר, פני אמא היו כל כך שמחים, חיים, יפים בערב זה, שלא ראיתיה זה שנים רבות במצב מזהיר זה. את כל תשומת לבי [ליבי] נתתי כדי לראות את הרושם שיעשה עליה ערב זה, בחברת בן אחיה, בנה, שדמה לגדול כדי לגרום לה נחת חרף יסוריה ובתה, שזה זמן רב לא ראתה.
כל זה שימחה, הרנינה. רק, כשגמרנו את הסדר וארוחת הערב אמרה: "אילו עוד שאול בני היה יכול היות כמו זה. זאת אומרת כמו שמואל, כי הוא בן 11 אבל, בריא, וקצת יותר גבוה ממנו. אלמלא היה הוא, היה עושה את הסדר נחמד. לא היתי צריכה את אביך". שאלתיה האם עכשיו לא עשינו יפה? ענתה כן, טוב ויפה, אבל אז, היה בחור גדול, היה עובד מפרנס אותנו. התחלתי לספר לה כל מיני דברים שתשכח. סיפרתי לה שיש לכם ילד נחמד [אמנון] פתאום נזכרה שקיבלה מכתב עם תמונות מכם. ראיתכם אבל קשה שם להכירכם. באו אלינו מרים אם חיה בת שלום, אברהם בן יוסף ועוד כמה אנשים, ישבנו פטפטנו קצת, אחרי כן הלכנו לישון. למחרת קמנו, סעדנו פת שחרית, לביבות תפוחי אדמה שאמא הכינה ביום שישי. כלביבות שאת היית רגילה לעשות. זה היה נפלא. אכלנו עם קפה. שמואל וישראל הלכו להתפלל. אחרי כן באו כמה נשים אלינו. ישבנו, שוחחנו והנה עובר אבא מאחורי ביתנו. הולך להתפלל, ותרוץ רבקה אשת עמקם ותקראהו. וירץ בשמחה כי לא ידע שבאנו. נתנו שלום אחד לשני בנשיקה, החלפנו כמה מילים. אחרי-כן הלך לבית הכנסת. אכלנו ארוחת הצהריים והלכנו לבית הקברות. ב12 חזרנו לשכונה והמשכנו את דרכנו למושבה. לבית הספר שחידשוהו בכמה דברים עם גנתו הנחמדה. בקרנו את בית הכנסת הגדול, החדש והיפה. עברנו על פני שכונת הגרמנים הנקראת "משמר השלושה". אלה בתים אחדים הנמשכים מבית הספר עד בית וגן. ולאורך הכביש בתים יפים עם גינת פרחים בנוסח עירוני. ראינו מקום בו נרצחו השלושה. ביקרנו את בית גן. נכנסנו לחדרו של אבא, שהוא לבדו נמצא בו באותה שעה. בחדר יש 2 מיטות לבנות מהמודל הישן שעמדו בלתי מסודרות, ארון ושולחן. הכל מהמודל הישן. מבית גן המשכנו את דרכנו לדרך המובילה לפרדסים ויש לי לומר לך כי אמא הלכה במרחק מה כל הזמן אחרינו. מהבית, עד בית גן ורק כאשר פנינו לדרך ההולכת לפרדסים, פנתה והלכה הביתה עם אחד מהשכונה. ישראל שהלך לפניה הביתה, אבא, אני שמואל, אברהם בן יוסף סעדיה בן בוסי ובן דוד הלכנו בקרנו את חלקות אדמתינו ואת פרדסי המושבה. הפרדסים משביעים רצון מאד, כלם מוצלחים וכל עינייך פרחים ריחניים. בשנה הבאה נאכל פי מפרי מושבתנו ואם תהיה עבודה, נחזור לעבוד בקטיף. כך הבטחנו לאבא כשחזרנו הביתה ב5. הלכתי עם אבא ביחידות ושוחחנו, והשאר עברו לפנינו הביתה. דברנו על העבר ועל ההוה [ההווה]. אמרתי לו אבא אבא זקנתה [זקנת]. שיבה זרקה בך. עוד מעט יעזב כחך ומי יהיה לך אז? החרבתה [החרבת] את ביתך, נטשתה [נטשת] את נחלתך, הגלתה את בניך ומי יהיה לך לעת זקנתך? בשביל מה מגדלים ילדים אם לא לעת זקנה? הגד, אבא, רצונך לחזור הביתה? והוא לא ענה. רק בפניו נבע הצער והיגון כי הדברים עשו עליו רושם כי אמת הם. לבסוף אמר, מה לעשות? אינני יודע מי אשם. אבל מה לעשות. את הנעשה אין להשיב. אעבוד עד אשר יגדל הילד וכבר לא יהיה לי כח, אלך לי לבית מדרש ושם אבלה את ימיי האחרונים. אבל מה תעשה עם 2 נשותיך? שאלתיו. האם אני אחראי להן, שיסדרו את עצמן. וכך ישבנו בגורן ודברנו על דה ועל והא כ3-4 שעות. לבסוף הלכנו הביתה, השעה היתה 6 בערב. הוא הלך לבית הכנסת ולבית-גן ואנחנו אכלנו ארוחת מנחה. טילנו [טיילנו] קצת. בלילה עלינו למושבה להכין קרטיסים [כרטיסים] לנסיעה. בלילה עשנו [עשינו] כל הנוער נשף ריקודים בבית מנחם בן יפת. ב11 הלכנו לשון [לישון] עייפים ורצוצים. בבוקר קמנו, אכלנו מצה מטוגנת עם ביצים, עם קפה, ארזנו את בגדנו, לקחנו צידה לדרך, נפרדנו מאמא ומכלם ונסענו בחצי שבע בטבריה. נסענו ב9 לחיפה ומחיפה לתל אביב. לתל אביב הגענו ב3. הנסיעה עברה בשלום אבל אין לך מושג איך נתישן [התיישן] הכל ביבנאל. הבתים נתישנו [התיישנו], הגברים והנשים נזדקנו [הזדקנו], ויותר מכל הגברים הזקין אבא באפן [באופן] מבהיל. פניו נתעותו [התעוותו], זקנו הלבין וקומתו כפופה. הוא כבר יותר זקן מאמא, ורק הקטנים גדלו יפה, פשוט, כמו פרחים. הפרחים הגדולים נבלו, פרחו הפרחים שבפקעות. כך גודל כעת נוער צעיר.
מרים צימרמן ספרה כי ישראל ילד נחמד ויש לו כשרונות גדולים מאד לחשבון, שהמורים פשוט מתפלאים עליו. מייעצת לתת לו לגמור את בית הספר טוב, כי אפשר לנצל את כשרונותיו לדברים מועילים.
את פנינה ברקוביץ פגשתי באוטו כי נסענו יחד לטבריה, כי נסעה אל לאה הנמצאת נשואה באחת הקבוצות בכנרת ובקרוב עתידה להיות אם, ודוד שנסע אתה [איתה] כבר בחור גדול ולובש תלבושת חייל, מחיל הספר, כי הוא חייל בחיל הספר שבעבר הירדן במקום שהיה מנחם בן יפת. מנחם עכשיו גפיר ביבנאל.
לא כתבתי עד עכשיו כי לא היתה לי הזדמנות מפני שתמיד יש אצלנו אנשים, ככה שאי אפשר לכתב [לכתוב], ולא להתרכז, עד, שהיום הקדשתי ערב זה רק לכתיבה.

עמוד 2/8
עמוד 3/8
עמוד 4/8
עמוד 5/8
עמוד 6/8
עמוד 7/8
עמוד 8/8

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: פרידה רייך
מיקום: קיבוץ נען
תאריך: 1978-02-21

מקבל/ת המכתב

שם: אסתר מגורי כהן
מיקום: נתניה

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות