אריה שילדקראוט מספר למאירה בתו על תקופה קשה בעבודה, על חורף מלווה בשיטפונות ובגשמים עזים ובעיקר משתף אותה בקשיים שלו ושל אשתו עם הבן יושי. אריה מתקשה להאמין שמאירה תוכל להשפיע על אחיה אבל פונה לעזרתה. אריה מציע למאירה שבשלב הראשון של החזרה של משפחתה לארץ הם יגורו קרוב להורים. הוא כמובן לא שוכח להוסיף כמה מילים לנכדתו האהובה שגית.
אריה (לוניה) שילדקראוט נולד ברוסיה בעיר קישינב ב־11 ביולי 1909 למשפחה קומוניסטית. אריה זוכר בילדותו פרעות ביהודים, וכיצד אביו החסון מניס את הפורעים האב בנה את מסילת הרכבת הטרנס־סיבירית ובעבר גם חי בחרבין, בסין.
בשנים 1928–1931 גויס אריה לצבא רומניה, ולאחר השחרור חי כשנה באודסה. בשנת 1932 עלה אריה לארץ, אך המשיך להיות מחובר לתרבות הרוסית ולקרוא ספרות ושירה רוסית. בתום מלחמת העולם השנייה נסע אריה למחנה העקורים פוקינג בגרמניה, העלה משם לארץ את משפחתו ודאג לכל מחסורם.
אריה היה איש רב־פעלים – הוא היה פועל בניין, קבלן ומנהל עבודה, עבד בנמל וסלל כבישים. אריה בנה בתים בצפון הארץ ובהם בתים בשכונת הדר בחיפה, בקריית מוצקין וקריית ביאליק, בעפולה ובגעתון ואת ה"קמפים" בנהריה. הוא עבד עם הבריטים ועם הערבים, והיה ידיד של כולם.
בסוף שנות ה־30 נשא אריה לאישה את שושנה, שעלתה לארץ בשנת 1936, ולזוג נולדו שני ילדים – מאירה ויושי (ישעיהו). המשפחה התגוררה בטבעון, והייתה משפחה סוציאליסטית חילונית, מבוססת ומשכילה. אריה הקים בית מלאכה לשיש במפרץ חיפה ועבד קשה עד מותו בינואר 1985 תוצאה של שאיפת אבק השיש.