במכתב זה מספר מיכל לאפרת בתו על געגועיו הרבים של צבי בעלה שנמצא עימו בארץ בזמן שהיא והילדים נמצאים בארה"ב. גם מיכל שמח על המכתב ושמח לשמוע על החיל שעושים הילדים בלימודים, בהתנהגות ובתחום ציור. הוא מעיד על עצמו כי העבודה הפיזית מסייעת לו להתמודד עם קשיי התקופה.
מכתב זה הוא חלק מאוסף המכתבים של משפחת פוחצ'בסקי.
אפרת בן–כהן לבית פוחצ'בסקי וצבי בן–כהן התחתנו בשנת 1923. לזוג נולדו שני ילדים; גדעון משה בשנת 1924 ורות בשנת 1927. בשנת 1939 נסעה המשפחה לארה"ב לבקר קרובי משפחה. בחודש מאי של אותה שנה הצטרפה איטליה לצידה של גרמניה, והמעבר האזרחי לארץ ישראל דרך הים התיכון נסגר. צבי הצליח להגיע ארצה באונייה האחרונה, אך אפרת ושני הילדים נשארו בפילדלפיה ואחר כך בניו יורק. תחילה שהו השלושה אצל קרובי משפחה ובהמשך שכרו חדר בדירה שהייתה משותפת לכמה משפחות. בתקופה זו הצליח צבי להעביר למשפחתו רק סכום כסף מוגבל ואפרת עבדה באופן לא חוקי כתופרת והרוויחה מעט. לאחר שנתיים הבינו כי המלחמה מתארכת והתירו לפליטים בארה"ב לקבל רישיון עבודה. אפרת החלה לעבוד באופן חוקי והרוויחה יותר, אז יכלו אפרת והילדים לעבור לגור בדירת רכבת. למרות הקשיים הכלכליים הצליחה אפרת ליצור לילדים בית מסודר וחיים יציבים, הם למדו בתיכון ובקיץ היו במחנות קיץ של 'הבונים' ואחר כך של 'בית"ר'. לאחר סיום לימודיו בתיכון התגייס גדעון משה לצבא ארה"ב ובשנת 1944 נהרג בגרמניה, כמעט בן 20 היה בנופלו. אפרת ובתה חזרו ארצה לאחר כמעט שש שנים בקיץ 1945 באונייה הראשונה שהסיעה אזרחים לאלכסנדריה, ומשם ברכבת לישראל.