[עמוד 1]
זכרון יעקב. 23.8.29. שלום לך שרה!
ליל שבת. המושבה שרויה בשקט ושלוה כרגיל בלילות שבת במושבה.
לכל מושבה ומושבה מסורת אחת רוחנית לכולן. במשך כל ימי השבוע
הכל סואן, רועש, כל אחד ואחד נתון בתוך דבר מה המיוחד לו, ורק עם
בא [בוא] ליל שבת משתוקק הכל ושב למנוחה. וגם אני פרט קטן
בתוך הכלל, לא הספקתי במשך כל השבוע להתרכז במשהו. שום דבר
כמעט לא עלה במחשבתי. בפני עמדה אך שאלה אחת שהעסיקה אותי:
עבודה. ורק עכשיו כשפרש הערב את צלליו ונשתוקק מסביב. החלו אז
[…] במוחיי גם […] מחוץ לעיקר. מחוץ
לעבודה. בטרם אתחיל לכתוב אינני יכול מבלי לנגוע בכל המקיף 'אני'.
אני כותב על יד החלון. הככבים [הכוכבים] נשקפים ישר לעיני. הלבנה מתחילה
להאיר את הסביבה: סביבה נהדרת, הרי הכרמל מכֻסי תאנים פה ושם,
מרחק נראה הים וסמני ה[..] (בעברית אינני יודע את פרושו)
שעומד בחיפה לצלעי הכרמל נוצצים ישר לחלון חדרי. וכל זה מוסיף קצת מצב רוח.
אני נזכר בליל שבת שעבר. אז כשהייתי אצלכם בראשון. שבוע אחת רק
עברה, ולי נדמה כי עברתי כבר דרך כל כך ארוכה – ארוכה…
בבואי לרחובות התברר לי כי לא הכל מרגיש כמו שמתארים מראש.
אם כי במושבה לא מרגש חסר עבודה הנה בכל זאת הלשכה פועלים
נוספים לא רצתה לקבל. ולסמוך על הצטרף חברי רוזנברג, לא רציתי
[עמוד 2]
ביותר, לא משום שהוא לא יכול היה להמציא עבורי עבודה, כי אם עצם
ההרגשה של שתדלנות ושמי שהוא ידאג לי לעבודה, כלומר לחפש פרוטק
ציה להתחנף. הרגשה זו בלבד גברה והלכה בלבי ודכאה אותי
מאד ומספיקה היתה בהחלט בשביל להשמע לדעת מרכז העבודה
של ההסתדרות ולנסוע הנה. בשבת עם דמדומים בקרתי בפלוגת
הקבוץ ואחר במשק הנוער העובד. מה להגיד לך שרה, זה כבר
זמן רב- רב מאד גם עבר, שלא הרגשתי את עצמי כל כך טוב כמו
בערב ההוא, הוא שמור בזכרוני כל כך טוב. ראיתי לפני אחת הפנות
המעטות ביותר שנסתתר לנו לפליטה […] ראיתי לפני […] חלוצי
רענן צעיר הולך ויוצר מפעל כביר. התנועה והרעננות בשעת
סעודת הערב, הזכירו לי את ימי העליה וההתלהבות בעין-חרוד ובגדוד
לפני ארבע וחמש שנים. הקבוצה מונה כעת כארבעים וחמשה
חברים, חמר [חומר] כולו צעיר, ישנים גם חברים יותר מבגרים קצת בני עשרים
ומעלה. אותי קבלו מכירי בסבר פנים יפות למדי. וכרגיל כשנראה
פרצוף חדש בחדר האכל מיד מסתכלים בו כולם ושואלים ומתלחשים
אחד עם השני. מה הוא ומאין? וכשבאה התשובה מפי אחד ממכירי
"זה אותו הבחור שכתב על חברי קבוצתנו שהיא בעין חרוד" מיד נתלו
כל העינים. והרגשת כל כך הרבה מבטים עליך. עם גמר הארוחה
הפיע חליל ומחלל, ויצאו אז ברקודים הצעירים לאור הירח בחצר.
[עמוד 3]
וכל כך יפה היה המראה. חשבתי אז על ההבדל בין קבוצת העמק
לבין קב' [קבוצת] הנוער ומה רב ההבדל! כאן ראיתי חברה חיה, רעננה יוצרת.
כולם מלווים ברגשות התלהבות ובמצב רוח מרומם. ושם?…
יצאתי מהם ברשם חזק מאד, בכל אפן הרגשתי שזאת היא אחת הפינות
החלוציות המאירות לצבור הפועלים את הדרך, כמו מגדל אור קטן
המאיר בחשכה, וסביב באמת חשכה תהו ובהו.
ביום ראשון בבקר שמתי את פני חזרה תל אביב פנים, והנה קרני
אסון: פנצ'ר באפנים, ולולא האוטו שבא לעזרתי (וכמובן שהוא בא בשכרו)
הייתי בודאי מכרח ללכת ברגל תל אביבה.
ביום הראשון השגתי מכתב ממרכז העבודה למועצת פועלי זכרון יעקב
וביום שני יצאתי את תל-אביב. ביום ראשון בערב בקרתי את ביתכם.
זכורני: נינה הלכה לקנות כמדומני לחם ונשארתי עם אמך בחצר לשוחח.
ואמך אחרי ששאלתני שאלות פוליטיות שונות המנסרות כעת בעולם הזכירה
בדאגה רבה אותך וסחה לי שכתבה אליך מכתב מלא צער ודאגה אודותך
וכשמסרתי לה דרישת שלום ממך אורו פניה וכאילו אבן כבדה נגלה
מלבה. כל כך משתוקקת היא- כך סיפרה לי, שתהיי תמיד על ידה. אך
יחד עם זה אינה רוצה להתערב ולהביע דעה או פקפוק באותה הדרך
שבחרת לעצמך. היה בדעתי לעזוב את אפני [אופניי] אצלכם בבית ובתל אביב,
אך לא נמצא מקום מתאים. כך שמכרח הייתי לסחבן לחיפה ושמה להשאירן אצל משפחתי.
[עמוד 4]
היה מייצר לי לעזוב את יהודה כי חשקתי בזמן האחרון לחזור לעבודת
נטיעות, אך באין ברירה הלכתי הנה ובלי שום ספק אשוב לסביבה
ההיא עם רדת רק הגשם הראשון, כלומר עם התחלת עונת העבודה.
כאן בזכרון סוג הפועלים הוא כמו שברוב המושבות. ישנם רק מועטים
אשר קוראים עתון או ספר, והיתר חיים ככה בלא כל תכן [תוכן]. וכל כך צר
הנך רואה לפניך צוות פועלים מחסרי השכלה אלמינטרית. מחסרי
ידיעה לקרא ולכתוב עברית, אפילו שפת הרחוב המתהלכת- היא אידיש [יידיש].
דבור פועלים גס, מחסר נמוס [נימוס] על פי רוב. כולם עם גמר העבודה מתרכזים
במרכז המושבה, ונושא השיחות הוא יום יום אך ורק: כמה הרויחו? כמה
המציאו עבודה, מתי תשלום וכו.. וזה כל חתך החיים. לא ספר לא שיחה
או הרצאה שום דבר אין נכנס – לא נקלט מחוץ לשכר העבודה.
אכן גדולה היא מלחמת הקיום ואכזרית, היא שוללת מפועל כל אפשרות
לפתח את החוש המחשבתי את החוש הרוחני. ובעבודה? כאן בזכרון היא
רוב העבודה אצל פיקא, ביבוש בצות […]. מחוץ לעבודות אלו
אין כמעט שום עבודה במושבה כי האכרים מעסיקים רק פועלים ערבים
זולים. ובעבודת פיקא ביבוש הבצות עובדים ע"פ רוב בקבלנות
קבוצות – קבוצות טכניות, וישנן גם עבודות לא מרובות שעושים יומית
כשבאתי עם דמדומים ביום שני לזכרון והתיצבתי לפני לשכת העבודה
מזוין ברקומנדדיה ממרכז העבודה שבו צורף גם כל ה"יחוס" שלי
[עמוד 5]
שנות עבודתי בארץ, מיוצאי עין-חרוד וכו… הודיע לי מנהל הלשכה כי
אם ארצה להכנס לעבודה כאן אז תנאי מוקדם – להצטרף לקבוצה.
אני הסכמתי לזה וביום שלישי בבקר יצאתי לעבודת כברה. ומקום העבודה
הוא רחוק מאד ונוסעים לשם באוטו. ומה ראיתי בכברה? ראיתי צבור [ציבור]
פועלים בן 100-120 איש אשר מוציא את נשמתו ממש, עובד עבודת
פרך למעלה מכוחות אנוש משום הלהוטה אחרי רוח [רווח] של 30-40 גרוש
ליום. פיקא יש באפשרותה לסדר את העבודה בצורה כזו שלא יצטרכו
האנשים לעזוב כאן את כוחותיהם במשך זמן קצר, אך ישנו הפחד פן
תעשה העבודה ביוקר קצת אז מצאו שטה [שיטה] יותר נכונה והיא: מסורת
העבודה לפועלים בקבלנות והפועלים אשר למראה הפרוטה נשמתם
מתכווצת מוסרים את נפשם, לשם מה? לשם אידיאליות? האם מקריבים
לשם איזה שהוא רעיון? לא ולא, מקריבים את עצמם לשם פרוטות.
לא קשה היה לחבר בדמיון את כל האנשים האלה מה יהיה מצביהם בעוד
אי אלה שנים לו היו מקריבים חברי עין-חרוד כל כך הרבה לטובת
משקם הוי מזמן כבר היתה נבנית עין- חרוד- מזמן! אך כך
הם החיים. בעבודה אפשר גם לשמוע מפי החברים הטובים
כל מיני חכמות זולות ומילים מצלצלות אזנים. ונדמה היה לי
לא פעם כי כשם שבין הוריני וביננו ישנו הבדל בהשקפות החיים
ובאפן השגתו לא רק בדור אחד, כך גם ביני לבין חברי העבודה
[עמוד 6]
ישנו הבדל עצום, הבדל של דור שלם. וכל כך צר היה לי לראות בכל
זה. אני לא הסכמתי לעבוד בצורה פראית כזו, כי לא מצאתי בזה
כלל הצדקה וכל צרך [צורך] חיוני. להפך חושב אנכי שיטה כזו למזיקה
מאד והסתלקתי מקבלניות. לעת עתה, עובד אני גם אצל פיקא
דרך הלשכה יומית. שכר העבודה הוא 20-21 גרוש ליום, עובדים באפן
נורמלי, אך כל יום ויום צפוי אנכי לראות מחסר עבודה, אך זה
לא מפחידני ביותר. כל זה דובר בנוגע לפועלי זכרון, אך זכרון
עצמה הננה מושבה די יפה, בכל אפן עושה חשק הרבה יותר טוב
מראשון, קודם כל עומדת זכרון על הר הכרמל ואויר כאן צח ונעים.
וגם מראה הסביבה נהדר, הים, יש ראו גם גן גדול ויפה. וכו…
יש ולעיתים מריצות לפניך השאלה, כן ומה הלאה?
מה הן תכן [תוכן] חייך ומה אתה נותן ומקבל מן החיים? אך אסור כנראה
לחשוב הרבה, אסור אחרת תפול ולא תקום עוד.
שרה! את תתפלאי על אשר אני כותב לך לפתע?
לא אל תתפלאי! לפני יומיים מספר בהיותי בחיפה נתקלתי
במקרה בספר אחד שהיה אצל אחי, ובו מצאתי כותב:
"הידידות היא סימן לנדיבות לבו של האדם, לצורך והנטוע בו
להשפיע מאהבתו לזולתו. הידידות מביה לידי אינטימיות גמורה
ואמת שלמה. הרֵעות (חבֵרות) נותנת לאדם אשר [אושר] גם כשהיא באה רק מצד אחד.
[עמוד 7]
בקראי את הדברים הללו: נזכרתי בדברי ניטשה: (והם חרוטים עמוק
עמוק במוחי) התשוקה אשר לנו לרע [לחבר]- יהיה לנו למשען. החפץ בהיות
לו רע, עליו ושומה להיות נכון גם להלחם לו, ולבעבור הלחם לו
שומה עליו להיות לו גם אויב. יהא נא רעך גם אויבך הנאמן.
והאשה – רק מדי האריכה להטמין בקרבה את העריץ. לכן לא
ראויה עדיין האישה לרעות, כי רק את האבה [האהבה] היא יודעת.
אהבה לרע זאת היא אהבה נשתהה לנפשם אתה, כי מפני נפשם
הנך בורח ומתממלטאל [ומתמלא] רשע. זהו רק בטול עצמי וכו…
ועומדים שתי השקפות קיצוניות זו מול זו, ואיזו השקפה צודקת יותר
ונכונה יותר? דעתי- השקפה הראשונה. כי בי טמונה הרגשה
שבלי רע, בלי ידיד, לא יהיה לי כל תכן [תוכן] בחיי, בי טמונה הרגשה כי אני מכרח
יש לי הכרח נפשי למסור לאיש קרוב לי את כלהלך מחשבותי,
אינני יכול אחרת, יש אנשים שצריכים להסתדר. אני אינני מסוגל
לזה. אם עולה איזה שהוא רעיון במוחי, אני מכרח למסרו למי שהנה.
או להעלות על הניר. כי בקרבי לנשוא איני יכול זמן רב.
אולי בא זה משום אמונתי באנשים, משום אמונתי בעזרה הדדית,
אני מביט על הרעות כעל דבר מועיל לאנשיות [לאנושיות] שצריכים לשאוף לזה.
הנה העליתי על הניר קטעי מחשבות ומציאות החיים שהרגשתי
צרך [צורך] להביעו לך. אינני יודע אם תוכחי מרוב המכתב. אך אני הבעתי את דעתי
[עמוד 8]
בגלוי ובדיוק כך כמו שאנכי תופש אותם. ואת שרה, אם תרגישי
צרך [צורך] מתי שהוא, להביע לי את התחסיותיך [התייחסויותייך] והשקפותיך (והן ישנן
בודאי ולא מעטות) הביעי, כתבי. אני תמיד בערות [ער לכך] ובתשומת
לב רבה אקשיב לדבריך.
חיים.
כתבתי:
זכרון-יעקב
לח' א. סטריקובסקי
עבוד ח. בן צבי.