מאירה מתגעגעת לעודד, דואגת לבריאותו ומבקשת ממנו להדגיש את נאמנותו אליה כלפי הסביבה. היא מביעה את מורת רוחה מן העובדה שבסביבתה ישנן שיחות רבות על בגידות, ולכן חשוב לה שהוא יפגין את נאמנותו באופן ברור בפני החברים.
* * *
מאירה שמיר ז"ל, בת שושנה ואריה שילדקראוט, אחות ליוש (ישעיהו) מגן ז"ל. נולדה ב-26.6.1940 בבית היולדות "מולדה" שבחיפה. את שנותיה הראשונות עשתה בנהריה, וגדלה והתבגרה בקריית טבעון. בנעוריה הייתה פעילה בתנועת הנוער העובד והלומד, ספורטאית בבית הספר, מדריכת ריקודי עם, "תולעת ספרים", רוקמת, סורגת, עובדת אדמה. שירתה בגרעין הנח"ל "שריג", ולמדה חינוך בסמינר אורנים שבקריית טבעון.
מאירה נישאה לעודד שמיר, אותו פגשה במחנה עבודה בנתיב הל"ה. לזוג נולדה בת יחידה, שגית. בשנים 1960—1969 שהתה עם משפחתה בשליחות משרד החוץ בפריז, שם, בין היתר, שימשה רל"שית השגריר.
מאירה הייתה אשת חינוך שהובילה וחינכה דורות של תלמידים. גננת בקיבוצים נען, נחל עוז ומְפַלסים, מורה בבית הספר הישראלי בפריז ומורה לעברית באולפן של הסוכנות היהודית. בהמשך, עשתה הסבה לחינוך מיוחד, והקדישה זמן ללימודי המשך והעשרה, ניהול ופיקוח. היא המנהלת המיתולוגית של "כיתות תצפית" בירושלים, וערב פרישתה לגמלאות זכתה בפרס החינוך על מפעל חיים זה.
מאירה הייתה שוקקת חיים, סבתא במשרה מלאה ואשת תרבות. היא נפטרה בטרם עת ב-20.7.2016, בת 76, בצנתור שהסתבך.