סשקה כותב לילדי קיבוץ נגבה על הנעשה בקיבוץ במלחמת יום העצמאות

לילדים היקרים שעזבו את ביתם ובמהרה ישבו .

‏המצרים האכזרים נלחמים נגדנו

‏משקנו הקטן, משק הילדים נותר האחרון, לאחר שהכל נחרב. ורק ביום האחרון הם פגעו גם בו. הם לא הצליחו לחרב את הטווסים שלנו, ולא את הארנבות, ולא את היונים. הם חגו במטוסים, ירו מתותחים כבדים וממרגמות, הרעישו מטנקים- הם רצו לפגע בשבך היונים, רצו להרוג את היונים שלנו, לרצוח אותן, בדיוק כמו חנמיה, התן והשועל שתמיד איימו על השבך שלנו. הם רצו להרוג את היון הלבן. ואת ״רוחמה״ שדגרה על שתי ביצים לבנות בפינה השמאלית בשבך, הם רצו לפגוע בזוג יוני- הדאר, וביון שסחבנו מהרפת שהיתה לו נקודה לבנה על יד העין השמאלית, על אפם ועל חמתם לא עלה הדבר בידם. היוונים יצאו דרך הפתח למעלה ועפו להן.

‏נגד שתים- עשרה יונים הם ירו אלפי פגזים ולא יכלו להן. אכזרים כאלה, רוצחים, פחדנים! כאילו אלה יונים שלהם, וארנבות שלהם, ואדמה שלהם.

‏אנו גדלנו אותן, אצלנו היא דגרה היונה הלבנה, ואצלנו התבקעו הגוזלים הקטנים, אנו נתנו להם גרעיני דורם ותירס. גם הארנבות נולדו אצלנו, אנגורה לבנים, רכים, ערומים ועורים, נתנו לאימם חלב מהרפת שלנו והיא היניקה אותם, והם גדלו והיו נחמדים

עכשיו הם באים להילחם נגדם, כאילו זה שלהם, ראיתם אותם, פחדנים כאלה, הם יורים מרחוק אלפי פגזים, להתקרב הם מפחדים, וכשמנסים להתקרב הם מתחבאים מאחורי טנקים, אז ההורים שלנו פותחים עליהם אש והם בורחים. פחדנים! והם לא מצליחים לגזול מאיתנו את היונים.

‏הייתה לנו דוגרת , תרנגלת הודו שחורה, קבוצת ״רמון״ עוד גדלה אותה מלפני כמה שנים. היא התחילה לדגר עוד לפני שיצאנו מהבית. והיא המשיכה לדגר גם כשנפלו פגזים מסביב, לזה לא אכפת, היא מסורה מאוד ודוגרת נאמנה- ובינתיים נתבקעו כבר אפרוחים קטנים, צהובים- גם להם לא איכפת- כששורקים פגזים הם מתכנסים, מצטופפים, והדוגרת אוספת אותם תחת כנפיה. בהם פגע הפגז. רוצחים כאלה! הם רצחו את האפרוחים. האפרוחים לא יכלו לברח, טרם ידעו לעוף. הדוגרת קרה להם, ציצה, רטטה בכנפיה, הניע במקורה את הגופות הקטנים המוטלים מתים לידה, הם לא נענו לה. הם לא באו לחסות בצל כנפיה. והיא נשארה לבדה.

‏אבל נשארה . הם לא יכלו לה באלפי פגזיהם. באוירוניהם, בטנקים שלהם, היא העלתה לראש עץ האקליפטוס והביטה עליהם בעיני זעם. היא עוד תדגור, ואפרוחים חדשים יתבקעו- על אפם ועל חמתם! כושי ודובי, השחור והלבן-לא הספיקו הילדים לקחת אתם והם נשארו. -והיו מתגעגעים, היו מהלכים ומחפשים אחריהם בבתים ההרוסים, מרחרחים את המדרכות לגלות את עקבותיהם. הילדים לא היו. גם אותם רצו המצרים להרוג, הם זרקו פצצות מהאווירונים ופגזים ממרגמות ותותחים ליד

ליד המלונה שלהם, אבל כושי ודובי צחקו להם, לעגו להם, הם שמעו הראשונים את טרטור אווירוני הרצח, הם שמעו הראשונים את שריקת הפגזים ומייד רצו לתעלות ולבונקרים, יחד עם הארנבות היו רובצים לרגלי החברים הלוחמים, עצים רבים היו לנו בבית, הם הטילו צל, הם נתנו פרי, הם פרחו והפיצו ריחות, הם לבלבו ושגשגו, בין ענפיהם בנו תורים קנים, גם חוחיות, גם ירקונים, גם בלבלים. היו גם שיחים, פרחים ודשאים ירוקים. על יד הרפת החדשה היה ברקן, הוא גדל על יד ערימת הזבל, והיה גבה ויפה, פעם מצאנו בן קן של פשוש- שמענו על הקן מציפורני החתול, נגדם, נגד העצים, הפרחים והדשאים יצאו המצרים למלחמה, נגד הפשוש זה הזעיר, המרטט בזנבו ומשמיע קול מצלצל.

‏הפשוש נדהם מרעם התותחים, עמד לא הזוג על יד הקן ושמיעה קולות אזהרה, המצרים ירו, הם תראו אש מסביב, אווירוניהם חגו, הנמיכו טוס וירו מתותחים, הקן נשאר, והגוזלים נשארו בחיים. הם יגדלו, וגם הם יבנו קנים, אנו שוב הביתה, נחפש בין שיחי הקוצים ונמצאם ושוב נתלה סרטים: ״ זהירות קן״! טיפשים כאלה המצרים, כאילו הם יכולים להבין ״ זהירות קו״, הם סתם יורים ויורים, הם נלחמים נגד הפשושים והפשושים חיים, הם מקבלים אווירונים מהאנגלים, וזורקים פצצות על קן התור והבלבל והירקון, והתורים, הירקונים והבלבלים לא עוזבים את נגבה, גם היוונים לא עזבו, גם הארנבות לא. הם נשארים כולם יחד עם ההורים שלנו והחיילים שבאו לעזור לנו. פעם

באו הטנקים מאותו צד שהיה קנו של הפשוש. והם פשוש השמיע קול אזהרה, גם החברים השמיעו קול אזעקה. והמצרים התקרבו. התקרבו-הם חשבו באמת שהם כובשים להם כבר את נגבה; טיפשים כאלה, הם חשבו שאחרי הפצצות כאלה כולם ברחו: כולם נשארו! גם הפשוש נשאר. ואז הם התקרבו. וכשרק ניסו להתקרב מייד נתר עליהם מטר של אש. יורק הראה להם במקלע שלו מה זאת אומרת להתקרב לנגבה, ויואל הראה לטנקים שלהם מה זה התקדמות, וכל החיילים ירו. כל המקלעים, המרגמות-אז הם ברחו! ועוד איך ברחו! הפשוש התחיל אז לשיר, גם הירקון, גם הבלבל, כולם.

‏גם נגד העצים הם נלחמים, כאילו מישהו אינו נותן להם לנטע עצים במצרים, והם באים לעקר, לגדע, ולשבר את התאנה, את הצפצפות הגבוהות עם עלי- הכסף, את עצי הפרי, ואת השסק, והשקדיות- טיפשים!

‏הם אינם יודעים עץ מהו, הם אינם יודעים קיבוץ מהו, הם אינם יודעים יהודי מהו! הם ירו אלפי פגזים, כדורים ופצצות. ענף נשבר, עלים נשרו, ניצן נתלש, העץ נשאר. איתן וחזק בשורשיו באדמה. עוד שוב ישוב לפרח ולשגשג.

‏חברינו היקרים שנפלו . יוסף היקר, המפקד, החבר שאזר לנו בגנה, במשק, בהצגות בטיולים, בכל. בועז שרץ להגיש עזרה לפצוע,איצק המפקד הדגול, שספר לכם סיפורים בערבים, ולמדתי גיורא, ושחק על הדשא תמיד- אברמק ושאול-וגילה שנפלה בעמדה, ומרדכי ושמואליק וחנוך, ועוד חברים וחיילים שלא הכרנו אותם, ונפלו בהגינם על נגבה.- לא יעקרו מלבנו גם

הם , אנו נזכור תמיד, ושנגבה תבנה מחדש ושוב ילבלבו העצים, הדשאים יוריקו, מהרפת תשמע געית הפרות, הצפרים שוב יבנו קנים נדע שהם נתנו לנו את החיים.

‏על הרפת הם זרקו פצצות. אכזרים אלה! כאילו מישהו לא נתן להם לגדל פרות ולחלב אותן, מי לא נתן להם? האנגלים נתנו להם טנקים, יכלו לשלוח להם יותר טוב טרקטורים והיו חורשים ומגדלים תלתן ואספסת ושותלים סלק בהמות, ויכלו לגדל פרות, במקום זה שולחים להם האנגלים טנקים. מה רוצים אנגלים אלה מהפרות שלנו? מה עשתה להם ״טיושקה״? אנו גדלנו אותה עוד ב״גבעת- גנים״- היא נתנה חלב והמליטה עגלות, ואנו נתנו לה ירק- עכשיו הם באים להרג אותה. ואת כל הפרות.

‏גם את הלטאה הירוקה שתפסנו בהרי -הכרמל הם רצו להרוג, אבל לא הצליחו, זו הלטאה היפה והזריזה, פעם נקרע לה הזנב, והוא גדל לה מחדש, עכשיו הם רצו להרוג אותה, ולא עלה הדבר בידיהם. את זכוכית בית- הגדול הם הצליחו לפוצץ, אבל הלטאה ברחה, וכשנשוב הביתה גם היא תחזור אלינו. הם ירו לכתה והאמנונים נשארו בחיים, רסיסים נפלו. באסף הפרפרים-בכל מקום הם זרעו הרס!

‏הם נלחמו בספרייה שלנו הם חושבים שיוכלו להחריב ספרייה, לרצוח ספרים. הנה ספר השירים והפזמונים של ביליק, יונים לבנות של זאב, בשדה ובגן של הדוד יהושוע, קרועים מרסיסים, דפיהם נתלשו

ונתפזרו לכל רוח. אנו צוחקים להם. בין כך אנו יודעים את כל השירים והספורים על- פה. ורבים יודעים אותם, ידפיסו אותם מחדש.

‏בלילה שמעו חברים צעקות וקריאות לעזרה, שם שכב מצרי פצוע, הלכו ואספו אותו חבשוהו ושלחו אותו לבית-החולים, הוא הביט בעיני תמהון חברים שלנו העוזרים לו, והחברים שלנו הביטו בו ושאלוהו: ״ למה נלחמת בנו״ הוא ענה פשוט: שלחו אותי הכריחו אותי. מי הוא השולח? ועל יד השער הגיע סודני ומקלע בידו, הוא ביקש שיכניסו אותו. נתנו לו, הוא מסר את נישקו וביקש מים. נתנו לו. הוא אמר שאינו רוצה להלחם, שיש רבים כמוהו רוצים בשלום, אבל מכריחים אותם להלחם. חבל. יש אנשים רבים טובים בעולם שסובלים בגלל כת קטנה של אכזרים רעי- לב.

‏אך! לו היו כולם עושים יד אחת וגומרים פעם: עט אכזרים אלה יתמו בלחמות מן העולם.

‏החברים שלנו הלכו למשק-הילדים בכל יום ויום. ונתנו לעופות מים והערבה. פגזים עפו, אבל הם הלכו. ההורים אמרו שהם רואים אז את הילדים כהלכים במשק, בחורשה-

‏כן. אנו באמת היינו שם. בחורשה, במשק, על הדשא. בכל רגע שהיינו פה היינו גם שם. על יד הורינו היקרים, עם חיילנו הנאמנים. עם כל היקר לנו. שעוד נשוב אליו במהרה.

סשקה