ב"ה. כ"א תמוז תרצ"ז. טבריה.
יקרים שלנו, מחמדי נפשנו, בתנו היקרה מרת חנה'לי והבן יקיר לנו, חתננו האהוב, ר' מאיר
שלום וברכה לכם !
מכתבכם שחכינו לו קבלנוהו אתמול. התיאבון שלי להיות נוכח בהקמת המשכן אשר שם ה' נקרא עליו, משכן לחברים חברים שהשכינה שורה בתוכם, הוא לעילא מכל התיאבונים שבעולם. וקורא אני יחד עם המשורר הקדוש "מי יתן לי אבר כיונה ואעופה ואשכונה"! אני שואל לעצמי, מכיון שהרצון שלי כל כך חזק, הלא כלל מסור בידינו "שאין לך דבר העומד בפני הרצון". ואינני יודע מה להשיב על שאלה זו. תשיבו אולי אתם!
אני יושב וכותב, ושמה ידים חרוצות עובדות, הקרשים נשאים באויר, עוד קרש ועוד קרש ובנין מתנוסס. אגלי זיעה על כל פנים ופניהם פני אדם. נצבים על הארץ ברגליהם, ושמימה נשואים ראשיהם, ואני מהרהר ונזכר במעשה המסופר באגדה (מדרש קהלת) שבשעה שנבנה המקדש, עמד יהודי אחד במקום רחוק וראה אבן גדולה נחמדה למראה, שלא מצוי כמוה. הרהר בלבו, מי יתן ואוכל להביא האבן הזאת לירושלים. והנה מלאכי א-לוקים עומדים לפניו ואמרים לו, מחשבה טובה חשבת! תך ידך להביא את האבן ואנחנו נעזור לך. ויתן ידו וכרגע עפו ביעף ויעמדו עם האבן בשערי ירושלים. והסיפור הזה מלמדנו שהמלאכים בעצמם אינם יכולים לעשות כלום מבלי ששיתן מקודם האדם את ידו להם.
ואחרי שאתם בני אדם, בני עליון כולכם, נתתם את ידיכם לזוז את האבן ממקומה, יקום המדבר השמם, מלאכי עליון לפניכם ישתתפו במפעליכם, ויבנה איתן מושבכם, ויהי האושר שלכם בנוי לתלפיות, מסביבותיכם מלאכי השלום ועל ראשכם שכינת אל!
אנו מחכים להופעתך חנל'ה אצלינו. אנו כבר כתבנו לפרדס- חנה, שאמן אנחנו יודעים בדיוק זמן בואך אצלינו. ייעצתי להם שיביאו את יצחק לחופה, ואני אבוא להביאו הנה, אבל מכיוון שאת רוצה לקחת אותו בוודאי טוב. אני צריך […] ללכת למשרד, ולא אוכל להאריך והנני חותם בברכה המשולשת שיברככם ה' וישמרכם, יאר ה' פניו אליכם וישם לכם שלום וברכה לעד לעולם.
אביכם יוחנן.