רוחה יקרה,

הדברים ששלחת לי נגעו ללבי. עצם העובדה שאת רואה בי חברה שאפשר לשתף אותה בדברים פוליטיים מציקים , גורמת לי שמחה.

אני אומרת לעצמי לפעמים "הלוואי שהייתי רוחה". לא אשכח את האכפתיות שלך, כאשר מצבי הבריאותי לא היה בשיאו. טלפנת כמעט כל שבוע, הצעת לי לנסוע אתכם לטיול בדרום האדום (זוכרת?) ועוד, וכבר אז הערכתי מאוד את היוזמות שלך. כשצריך, את קמה ועושה למען האחרים.

לצערי, אני אחרת. זוכרת שפעם הופעתי ב"צוותא" ת"א (לבקשת אקו"ם), והייתי בהלם ממחיאות הכפיים. אנשים נעמדו על רגליהם, ומחאו כפיים.  אליעזר שפיגל, במקרה, לאחר ההופעה, שאל אותי מה שלומי, וסיפרתי לו על ההופעה. שפיגל פרסם את זה בוואטסאפ של חברי גרעין הנח"ל (בלי ידיעתי). לאחר הפרסום רבים כתבו לי "אני גאה בך", ואני אמרתי "הלוואי שהייתי גאה בעצמי". הדימוי העצמי שלי לא מן המשופרים. הניה , שלמדה אז שיטת טיפול, ביקשה לטפל בי במסגרת ה"סטאז'" שלה ואני הסכמתי. היו לי אולי 10 מפגשים עם הניה, אבל מאז אני ממשיכה לטפל בעצמי. יום-יום אני כותבת לעצמי 12 משפטים חיוביים שמחזקים אותי. בין המשפטים שאני כותבת לעצמי: "אבחר לראות את החיובי והטוב שביקיריי ובסביבתי". ואני מרגישה הרבה יותר טוב. אני מאמינה שזה גם גורם מיטיב עם בריאותי.

אני מרגישה שאין בכוחי לשנות את העולם, ואני אומרת לעצמי, שביכולתי רק לשנות את עצמי לטובה. אני לא תמיד מצליחה, אבל אני עובדת על זה.

בין יתר החלטותיי, קיבלתי על עצמי לא להתעסק בפוליטיקה כי זה עושה לי רע. ואם אני כן מתעסקת בה, אני משתדלת לראות את החיובי בכל צד. אני בטוחה שכל הצדדים רוצים רק טוב למדינה. לצערי, אנשים פוליטיים והתקשורת גורמים לדמוניזציה של הצד השני (משני הצדדים) וזה כואב לי מאוד.

אז זהו… אפסיק לברבר לך… המון תודה שאת מקבלת אותי למרות שאינני פעילה ואינני יוזמתית כמוך. תודה על מי שאת.

בהערכה,

רחל