להורי היקרים שלום!
היום ערב שבת. כותב אני את מכתבי בחדר של חברי, כי בחדרי אינה האפשרות לכך.
השולחן והספסלים תפוסים על־ידי השמיכות ושאר החפצים שהורמו במיוחד בכדי להקל על ניקוי הרצפה.
העבודה עכשיו היא הרבה יותר קלה, כי אין לנו צורך להתעסק בחפץ חשוב וגדול מאד — המיטה.
כל המיטות, ביחד עם המזרונים, נלקחו מאתנו בתורת עונש על אי השיתוף אשר הוכרז מטעם המחנה לגבי אנשי האדמיניסטרציה, לנוכח הרצון להכריח אותנו לאכול בשר טריפה — ועוד גרוע מזה, אין מסכימים לתת לנו אפילו תחליף.
טרם ידוע כיצד יסתיים הדבר. השבוע ביקר במקוםקצין גבוה, והוא הבטיח שהדבר הועבר לדיון אצל המפקדה הראשית.
בינתיים אין כל אסון אם נשארנו בלי מיטות ומזרונים. בשבילי שינה בלי מיטה אינה דבר חדש, וחושבני שחלק גדול מחיי בזמן האחרון בחוץ לא
חייתי אחרת. חשש ל"רבמטיזְם" — [= רמטיזם, שיגרון, דלקת וכאבי מפרקים]— איננו קיים, כי הרצפה אינה כל־כך קרה ומציעים אנו מספר
שמיכות מתחתינו. בכל אופן חושבני שבזמן הקרוב העניין יסתדר והמיטות תוחזרנה.
מהמכתבים של חברַי מסיק אני שהשלושים כבר הגיעו לארץ ומסרו דרישת שלום. בוודאי קיבלתם גם אתם דרישת שלום ממני.
החיים אצלנו נמשכים כרגיל. תיאור מוצלח
שלהם נתן אחד מחברי הירושלמים בשירו, שאותו אני מצרף למכתב. השיר הוא אמנם ארוך, ובמקומות ידועים ”חלש" במקצת, אולם יד מומחית המבינה בעניינים כאלה יכולה להפכֹו לשיר יפה. אנו רגילים לזמרו, לשיר אותו במנגינה מיוחדת המתאימה לו.
שירים כאלה, ועוד אחרים, מוסיפים לנו כוח לסבול פה בגלות, הרחק מהמולדת, מלאי אהבה וגעגועים. הם נותנים בליבנו תקווה לעתיד טוב
יותר, לפרט וללכל.

יהושע

"בספינת השבויים"

"בספינת השבויים"

"בספינת השבויים"

"שיר ההרמוניקה"

"שיר ההרמוניקה"