להורי היקרים!

שלשום קיבלתי מכם את מכתבכם מ־ג' שבט.

זה היה אחרי שבעה שבועות שלא הגיע כל דואר למחנה.

נתבשרתי במכתב זה על המשא־ומתן שמתנהל בקשר למכירת הפרדס. רגש שביעות הרצון מהמעשה הזה, אשר יקל עליכם במקצת את עול הפרנסה והמחיה, מהול בעצב אשר יודע אני שגם אתם בוודאי מרגישים אותו במכירת דבר כל־כך יקר ואהוב,אשר כל־כך הרבה טיפחת אותו,אבא.

והרי פרדס סוף־כל־סוף אינו עניין של פרנסה גרידא אצל האיכר האוהב את אדמתו.

טוב, הבה ונקווה ויגיעו ימים יותר טובים, ואז—אם ירצה הגורל— נוכל אנו להמשיך את מסורת העבודה והעמל ובניין המולדת.

אני מודה ומתרגש מאד מהתנאי הזה שבו ציווית,  אבא, להשאיר גם חלקת אדמה עבורנו. הדבר גורם לי אושר רב כאן על אדמת נכר ביודעי זאת.

קיבלתי השבוע את התמונה שעשיתי כאן. חושבני שבמכתב הבא כבר אשלח אותה אליכם.

אנו ממשיכים עדיין להסתגר זה השבוע השלישי במעונות, ולא לצאת החוצה. לא נעשו כל ויתורים לטובתנו, ומי יודע אם בכלל ייעשו. כמה זמן יחזיק הדבר—זה קשה לקבוע, והדבר תלוי בכוח המחנה לשאת בסבל של חוסר המזון והתנועה.

את הספרים עדיין לא קיבלתי ואני מחכה להם בכיליון עיניים, אבל אם זה קשה לכם—אין דבר,ספרים יש לנו כאן מספיק. קיבלתי השבוע מכתב מבית לחם. הכול שם בסדר גמור,והן משתדלות לנצל את הזמן בלימודים. אחרי שהיא כבר יודעת היטב אנגלית, היא התחילה בלימוד הצרפתית. קשה להן ללמוד לבדן, והן מבקשות את אחד מאיתנו לבוא וללמדן……

הבה ונקווה גם לזאת. בינתיים שאו ברכה ממני בנכם יהושע.