שלום רב לכם הורי היקרים!

שוב הפעם, אחרי כחודשיים, שיכלנו את אחד מטובי חברינו: נפתלי לובינצ'יק ז"ל. זה הקרבן השביעי של מחנות הריכוז בארץ באופן ישר, והשלישי מאז הוגלינו.

מה אוסיף הרבה לדבר? הוא החל את מעצרו בעכו, שם היה כלוא כשנתיים וחצי, וסיים את שנתו הרביעית באריתריאה [מאז שנעצר בלבנון]. קרוב ל־5 שנים במעצר ה"דמוקרטי", אין פלא שאדם מת באופן מפתיע ואין מי שידאג לכך.

טרם ידועים לנו הפרטים המלאים כיוון שהידיעה הגיעה רק הבוקר. דבר אחד ברור: תחת השגחה של רופאים יהודים הוא בשום אופן לא היה מת, כי אין אדם מת מדיזנטריה, ובייחוד שהמחלה ידועה כבר לרופאים למעלה מחודש ימים.

כן, זוהי מלחמה בינינו לביניהם, בין הרצון לשבור את בריאותנו בכל מיני

אופנים ובין רצוננו העז לשמור על הבריאות, ולהגיע ביום מן הימים למולדת היקרה. מפני העקשנות הכבירה וההכרה שגופנו קודש לאומה, ומפני הרצון העז לא לעשות את התענוג הגדול לשונאינו שישמחו לאידנו, נדאג לבריאותנו ונעבור על כל המכשולים, ונצח ננצחם. זוהי גם ההבטחה שיכולים אנו לתת למשפחתו [של נפתלי לובינצ'יק הי"ד]: זכרו לא ימוש מליבנו וישמש לנו מקור תקווה ורצון עז להגשמת רעיונו, רעיון הגאולה. כמובן שאינני יכול לכתוב לכם על שמחת החג אחרי האסון המדהים הזה. כל החגיגות נדחו, ואבל כבד נסוך על המחנה.

אנו מחכים בכל רגע להבאתה של הגופה למחנֵנו בכדי לחלוק לה את הכבוד האחרון.

אולי תועבר הפעם גופתו הטהורה ארצה־ ישראל.

הירצה בכך הגורל האכזרי?

יהושע.