שלום רב לכם הורי היקרים!

ביום שישי קיבלתי מכם את מכתבכם מ־כ"ו בניסן. שמחתי עליו מאד כיוון שממנו נודע לי שלפחות חלק ממכתבי הגיע אליכם. לאכזבה גרם לי מכתבה של אמא בקשר לתמונתי. אינני יודע באמת, אמא, מהיכן הסקת שאני נראה רע. יש כאן אנשים המכירים אותי משנים והם יעידו שאף פעם לא נראיתי כה טוב. ובאמת, המזון והכול בסדר גמור. נכון הדבר שאין אני נראה בתמונה שמח ועליז. ובאמת אמא, הגידי נא, האפשר להיות שמח הרחק הרחק  בנכר, מנותק מכל היקר ללב? אבא מאחל לי לבוא בקרוב ציונה. טוב, אם ירצה השם וניפגש פנים אל פנים, תיווכחי שאין פנַי רעים כל־כך.

שמח אני מאד שמכירת הפרדס הוציאה אתכם מתחת עול החובות, ועתה יוכל אבא לחיות את חייו בשקט מבלי להטריד את מוחו כל יום בחיפושים ל"גמילת חסד" וחתימות ל"דיסקונטונות"… שמחה מכופלת היתה בשבילי הידיעה שהשארתם מגרשים עבורנו זהו אות וסמל לקשר המשפחה אשר לא יינתק לעולם. נקווה שאזכה לראות במו עיני את אדמתנו היקרה. אשמח מאד לשמוע מדי פעם גם כיצד מתפתחת השכונה הנבנית בשטח הזה, לפחות תהיה זו חצי נחמה אחרי עקירת הפרדס.
בל"ג בעומר היה אצלנו כינוס ספורטיבי שנערך במשך יומיים, הוא כלל את כל מקצועות הספורט, ואפילו הופעות גבורה כמו כיפוף ברזלים וכו'. למצטיינים ניתנו פרסים, וביניהם פרס על שם הרב הרצוג שניתן על־ידי הרב שלנו.

הכינוס הזה מגוון את החיים אצלנו, ומקל בהרבה את סבל הגלות. הספורט אצלנו בדרך־כלל עומד על רמה גבוהה, ולמשל האנגלים לא הצליחו עד עכשיו למצוא בכל אריתריאה קבוצת כדור־רגל שתנצח את הקבוצה שלנו. לפני כמה זמן נערכה התחרות, והאנגלים התערבו ביניהם על עשרות לירות מי מהקבוצות תנצח. מילא, מניצחונות כאלה הרבה לא יהיה, אבל בכל־זאת — עד הניצחון הגדול — נסתפק בזאת.

וגם [הניצחון] הגדול בוודאי יבוא.

נקווה

יהושע