שלום רב לכם הורי וארצי היקרים!
קיבלתי לפני כמה ימים את מכתבכם מ־ט"ו בחשוון, בצירוף הספר: "הבית החדש". התרגשתי מאד מדבריה של אמא אשר שימשו כתגובה נרגשת לדברי [שנכתבו] מאחורי התמונה הראשונה. טוב, טוב מאד, וחמה היא ההרגשה הזאת כשהלב מרגיש שברכת האם הטובה מלווה אותך בכל מקום. בלילות האפלים והקשים של החיים בחוץ, ובחיים האפורים של המאסר. זה מעודד ומחזק, וסועד את הרצון והאמונה העצומה המקננת בליבו של כל אחד מאתנו. ואשיב לך אמא: "כולכן שלנו" — אמי הורתי, אמא מולדת וארץ יקרה, וכל אם עבריה המגדלת בנים אוהבים וחרדים לגורל האומה הדוויה והמושפלת. אינני רוצה להוסיף מילים, כיוון שכל מה שאכתוב לא יצליח לבטא בצורה נכונה את הרגשות שלי ברגע זה. כל מילה נוספת רק תגרע, וכשאני מפסיק הריני מרגיש שחוט המחשבות המקשר אותנו הולך ונמשך, הולך ונמשך, ומשאיר אותי חולם. חולם בלי סוף, בלי סוף….. אני שולח אליכם את התמונה הכללית של המחנה. מצולמים בה כמעט כל [עצורי] המחנה, פרט ליחידים. בתמונה קשה אמנם להבחין בכל אחד בצורה ברורה ומדויקת, אולם זהו מה שהיה אפשרי לעשות עם הצלמניה.

בשבוע שעבר עזבו את המחנה בדרך האוויר 12 עצורים שהועברו לארץ — אין זה ידוע עדיין אם למעצר או לשחרור גמור. לפי הבטחת המפקד ייסעו גם שאר האנשים בקרוב, (הכוונה לעודף  מה־46 ששמותיהם הוקראו). על־ידי זה כמובן שנעלמו כמעט לגמרי ההשערות להחזרת כל המחנה ארצה. הוכחה נוספת היא גם הפסד המשפט של אריה בן־אליעזר אשר נטע בליבם של חלק מהאנשים תקוות מסוימות. אני, אגב, פקפקתי בערכה של הפרוצדורה הזאת מראש, כיוון שהעניין אינו שאלה משפטית אלא שאלה של מדיניות קבועה ומתוכננת — מהמלך עד אחרוני הפקידים בארץ. על הקונגרס והמתרחש בו יודעים אנו מהעיתונות הארצי־ישראלית והמקומית. את האמת אומר לכם שההתעניינות בו חלשה, ואפשר בהחלט להבין את הסיבות.
לחג החנוכה הקימונו חנוכיה בחדר האוכל, ומעליה הכתובת הקדושה לנו: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!". המקהלה שרה כל ערב אחרי ההדלקה, ויש מצב־רוח של חג. ביום השבת היתה מסיבה מיוחדת לחג, ואנו הגשנו (אני מקווה שטרם שכחתם שאני עובד במטבח) מטעמים מיוחדים, כמו סופגניות וכו'. בערב הראשון של חנכה היו כמובן גם — לביבות. [אני צריך לסיי]ם, כיוון שהאור צריך עוד מעט להיכבות.
היו בריאים

יהושע.