שלום רב לכם הורי היקרים!
לא כתבתי אליכם ביום שני, כרגיל, כיוון שקיוויתי לקבל השבוע מכתב מכם. אולם, מאחר שלמרות שהגיע דואר למחנה לא קיבלתי מכתב אינני רוצה לחכות והנני כותב אליכם היום בכדי לא להפסיק ממנהגי — לכתוב אחת לשבוע. היום ט"ו בשבט חג האילנות — כידוע לכם, הוא בשבילנו יום זיכרון לשאול הגלילי ועזרא אליהו הי"ד. על אף כל המאמצים ורצוננו העז להעביר את הגופות של חברינו היקרים למנוחת עולמים ארצה — לא עלה בידנו הדבר. והיום עלו עשרה מאתנו ביחד עם הרב [יעקב שרייבום] לקברותיהם בבית הקברות היהודי בעיר [אסמרה]. שם נערכה אזכרה דתית לעילוי נשמתם והונחו זרי פרחים בשמנו על קברם. הערב הודלקו נרות נשמה, ונערכה תפילת ערבית כללית של המחנה. מחר תיערך מטעם המחנה תפילה מיוחדת, אשר ישתתפו בה כל אנשי המחנה. קשה לי להרבות דברים על נושא זה, ובעיקר קשה לי הדבר לגבי שאול אשר יחד צעדנו בחוץ בדרך האחת. באמת, דבר אחד יש בליבי לעשות: לעזוב את גדר התיל ולהמשיך. להמשיך במה שהתחלנו יחד בעבר, וחלמנו להמשיך בעתיד. ואם אצליח להכות ביתר עוז — יהא זה גם חלקך, שאול, אשר הגורל האכזר רצה שתמות על אדמת נכר בידי רוצחים […] שפלים.

עם הגיעם של העיתונים למחנה קיבלנו תמונה על הנעשה בארץ. עומדים אנו בפני הצפוי לדב גרונר במצב של מתיחות וציפיה לבאות. קראנו גם על האיּום של השלטונות על היישוב בהטלת המצב הצבאי, וגם זה נותן מקום למחשבות רבות. במחנה עצמו אין כל חדשות השבוע. הוצג בפנינו קולנוע, ואט־אט הולכים החיים וחוזרים למסלולם הרגיל.
אני מצפה בקוצר רוח למכתב מכם
בנכם
יהושע