לׂשרתי היקרה שלום רב רב.
אתמול קיבלתי את מכתבך מ־כ"ו בניסן, אשר היה מצורף למכתבם של הורי.  רק כמה ימים  לפני כן נודע לי על גורלך [= על השחרור מכלא בית לחם], ועל־כן גדולה היתה בשבילי ההפתעה לקבל בזמן כל־כך קרוב כבר מכתב. לענות למכתבך אין לי סבלנות לחכות אפילו עד ליום צאת הדואר מהמחנה, והנני עושה זאת היום — כמה ימים לפני התאריך המיועד — מפני שבאמת כל־כך הרבה יש לי ואני רוצה לכתוב. בימים עברו, כשהיינו ביחד, כמה מעט שוחחנו. רק אחרי־כן, כשנותקתי התחלתי להרגיש ממך, כמה גדולה היתה טעותי בשטח זה. ואנא, אל תנסי להשיב לי על כך, לומר: "אין דבר"… אני יודע ובטוח שאין הדברים כן — ואני יודע שבי, רק בי, האשם. ובכל־זאת, האפשר למלא באמת את החסר בכתב? לא. לא זהו הקול. לא אלה המבטים. הכתב, יקירתי, הוא ימלא את חלקו בלבד — ובליבי אמונה שבאחד הימים גם ניפגש. ניפגש ונהיה קרובים.
ועתה, במה להתחיל?
בחרתי אם־כן לפתוח בתיאור כללי של חיינו כאן, ומדי פעם בכל מכתב להתעכב על פרטים מעניינים במיוחד. סיבה נוספת לתאר לפניך את חיינו בכללם ראיתי בדאגתך הרבה לגורלנו, אחרי [= מאחר] שהידיעות עלינו הן קלושות מאד.
קראתי בעיתונות כל מיני תיאורים, החל מה"טובים" וכלה ב"שחורים". אני במכתבי אלייך, מכל מיני סיבות, אינני רואה כל טעם בשתי השיטות הללו כאחד.

לא אכחד לך למען טעת [= כדי לנטוע] בקרבך כל מיני אשליות מנחמות, כי אין את בעיני איזו זקנה חלושת־לב אשר כל ידיעה רעה מכאן מדכדכת את רוחה. כשאני כותב אלייך הריני מתאר לעצמי את הדבר כאילו באת לבקרני, ואנכי מובילך כאן בחצר המחנה ומסביר לך כל פרט מעניין.
וגם "חומר־הסתה" אינני מקבץ, ועל כן לא אהפוך את חיי המחנה למשחה עבור…… כי למעשה אלה הנוקטים בדרך זו, חוששני מאד שבתוך תוכם משהו פגום כפי־הנראה. שם בלב יש איזו נימה המחפשת "עידוד" ו"חיזוק" לשם עיצוב הדמות הלוחמת המלאה. ולא פעם שאלתי את עצמי האין זה חילול והמוניּות זולה לערבב לתוך ים הרוק והדמעות דברי שקר מכוונים.
"מה חסר לנו" — שואלת את במכתבך אלי. רואה את, למרות הקדמתי המתפלפלת בשורות הקודמות, קשה בכל־זאת לענות על השאלה. כי מה שדווקא מרגיז ומעיק עליך בסוהר הוא השקט, "הטוב". השקט הוא האויב בחוץ, והוא לרבים מאתנו האויב גם בין הקירות של בית־הכלא. "שקט" פירושו ציפיה יום יומית לחדשות מהמערכה. ואם ציפיה גרידא — סגי. אך זו הרי מלווה תמיד בהגבות שלך בכל־זאת — ולא פעם תאמר לחברך אחרי מאורע מסוים: "נפסיק לעזאזל"… וכי באמת נכונה הגישה לשבת כאן ולבקר, "לקבוע־עֶ מדה" וכו' — אך, בכל־זאת אלה שטויות. זאת היא פלפּוליות מיותרת וחולנית, או יותר נכון חטטנּות לשמה. יש ללכת בדרך זאת של ציפיה, של חשק לחדשות. היא חיובית בהחלט — ומבטיחה את הקשר ההדוק בין השבי למאסר קשר אשר היה, הווה ויהיה, באיזה מצב שהוא. פעם יתבטא הדבר בדרך זאת, ופעם בדרך אחרת — אך איש מאתנו לא ישלים עם המחשבה: "נאסרת — גמרת ". המערכה — היא המקום היחידי אליו עינינו נשואות.

ומתוך כך מגיעים אנו ל"שקט" השלילי לחלוטין. זהו השקט של שקיטה על השמרים, או הדגירה על הביצים, כפי שמתבטאים אצלנו בתוך המאסר. כלומר כל זמן שהינָך בתוך המאסר. כן, בתוך המחנה, בין הגדרות. מתי כבר יבוא היום? ו…… אם־כן, אחרי כל אלה — לעצם הנושא: המחנה עצמו למעשה הינהו ככל מחנה: סיסמתו העיקרית כמובן היא: התיל, העמדה, מכונת היריה.
אלה בכל המקומות שווים. ההפרש היחידי בשטח זה הוא שבאסמרה היו השומרים "לבנים" ופה הינם "קנייתים". מי עדיף ממי — למרות ניסיון העבר המר — קשה לקבוע. בכל־זאת, בשטח זה  אנו עושים את מרב המאמצים, וייתכן שהשמירה תוחלף בשומרים בריטים. תנאי המגורים נבדלים מאסמרה בזאת ששם היינו משוכנים בארבעה מעונות גדולים ללא כל מחיצות בתוך המעון, בעוד שכאן מורכבים המעונות מחדרים, עבור משלושה עד עשרה איש בחדר. האוויר בחדרים היה בזמן הראשון מועט מאד, אולם אם למרות הפצרותינו לא ניאותו השלטונות בתחילה לפתור את בעיית האוויר בעצמם — הרי "עזרנו" להם בכך. ביום בהיר אחד הוצאנו לַ פועל בכוחותינו אנו את "פעולת־יריחו", כפי שכינינו אותה אצלנו, ואוויר בחדרים — יש: בבולים [= בולי עץ] וכלונסאות פרצנו לנו חלונות ארעיים, [כך נפלו חומות יריחו כביכול], ועתה — בדלית ברירה — מתקינים כבר חלונות מוגדלים עם שמשות וכל הדרוש.
אשר למזון — יש בינתיים תנודות, בעיקר בשאלת הבשר. בשטח זה קבענו לנו עמדה שבשר טריפה, בכל מצב, לא נקבל. מסיבה זאת — עד אשר יגיע

שוחט קבוע מהארץ — ניתקל בוודאי בקשיים בצד השטח הגשמי צועד כמובן השטח הרוחני. השטח הזה הוא מגוון מאד, והמאמצים בכיוון זה הם פרטיים וציבוריים כאחד. היחיד משתדל להגשים לעצמו במידת האפשרות הניתנת לו את תוכנית רכישת הידיעות והשעשוע, ומה שחסר ממלא הציבור. בשטח הציבורי התרבותי תופסים מקומות חשובים: העיתון המתורגם מאנגלית המופיע יום יום, אולם הקריאה הגדוש בעיקר עיתונים  וחוברות, אולם השעשועים, ההרצאות, ולבסוף — מדי פעם בפעם — המסיבות והנִשפיֹות. הפעם אספר לך דווקא על החלק האחרון — על הנשף שנערך בפסח. קורות הנשף הזה ארוכות, ותלאותיו עד יומו קשות. למעשה הוא נועד להיות בפסח אשתקד, אולם נדחה אז מסיבת מותו של נפתלי לובינצ'יק ז"ל. וכך, אחרי כל מיני גלגולים, נקבע תאריך  הנשף הסופי לפורים. והנה, היה צריך אותו ביש־גדא להידחות שוב כי הרי כמה ימים לפני פורים היתה ההעברה [מאריתריאה לקניה]. בקיצור, בעיקר הודות ליוזמתם ומרצם של המארגנים, זכינו לו — ואני אומר 'זכינו' משום שהוא היה באמת מוצלח. חלקי הנשף היו: מקהלה, מחזות, דקלומים. הבמה היתה מוצלחת, והתפאורות הגיעו למדרגה כמעט אמנותית. הדבר שציין את הנשף במיוחד היה שֶ כולו — מראשיתו ועד סופו (פרט לשיר אחד ארצי־ישראלי) — היה פרי יצירתם של אנשי המחנה; המילים, המנגינה, הדקלומים והשירים.
קשה אמנם לאדם שאיננו מכיר את חיי המחנה להבין בדיוק את תוכן המילים, ועוד יותר קשה ליהנות מהשירים בלי המנגינה. בכל־זאת, שניים מהשירים פרי יצירתם של אנשי המחנה אעביר אלייך. תחילה אעתיק אותם במלואם, ולבסוף אבאר לך מספר דברים [אשר] באמצעותם תוכלי אולי להבינם וליהנות מהם יותר.

….. תסלחי לי בוודאי אם אפסיק את המכתב, נכון? הנה מתאספים האנשים (אנו יושבים בחדר הקריאה) להאזין לקול התקליטים. את שומעת? זה "חליל הקסמים" בניצוחו של טוסקניני…
נו, ועכשיו אני חוזר לספר לך על הנשף: מאחורי המסך נשמעים קולות תוף, הם מזכירים לך בדיוק את אפריקה, זו שעל אודותיה קראנו בספרים, ראינו בקולנוע, ועוד יותר — זו שראינו לפני מספר שבועות בדרך ממומבסה (נמל של קניה) לגיל-גיל (מחוז המחנה שלנו).
לאט לאט נפתח המסך ולעינינו מדורה, וסביבה כושים עירומים פותחים בקול פראי משונה, הולך וגובר:
"מומבסה, מומבסה, לשם היא כבר נכנסה חמושים, חמושים, חמושים כל הכושים…"

את שירתם, אם אפשר לקרוא לנהמת כושים כזו שירה, מלווים שלושה תופים. לבסוף נשאר רק תוף אחד, כאילו — הדים אחרונים.
ומתוך הדממה ההולכת ומשתלטת, בוקעת שירת יחיד:

"….הכל כחלום בעיני
הג'ונגל וכל בעל חי
כל סבך פה בהר ובגיא
אריה משתפך שאגה
עם בן, בן-ג'ירף מקהלה
פילים אחזה רעדה…"

ורשות הדיבור ניתנת שוב למקהלת הכושים:
"אישי טנגה רושי,
להבה לכל כושי
הוסה בוסה נוסה!
כושית לא מכוסה…"

ושוב — קול התוף היחיד, ואחריו השר היחידי ממשיך:

"עיני כבר שבעו מראות
מזוטים סביב למדורות
על פאלמות אין סוף לפירות
זורמים מפלי-נהרות
שבילים ודרכים מתפתלות
רכבת חוצה יערות…"

ושוב — כולם:

"ימבו, אנגו, מנגו,
אוקוס פוקוס קוקוס,
מוגוגה 'שווארץ עד ז'אבע'
(צפרדע שחורה ביידיש)
ספר את זאת לבאבע (סבתא)…"

ואחריהם היחיד:

"לקניה ניירובי בירה
ולנו בגיל-גיל פינה
חוק לנו מוכן במדינה
לכל קניבל יש מחיה
לבן סכנת-אכילה
לדוד הכנס במחילה…"
וכך, אחרי תיאור אמיתי של אפריקה השחורה והפראית, פותחים הכושים:

"טור שיניים — חד חד!
נכרסם היד יד!
זוג שוקיים — המה המה!
כך אדם פה — תם תם…"

מחיאות הכפיים שלנו היו סוערות.

כולנו צעקנו: "עוד הפעם!" והלהקה ניאותה להציג את המחזה שנית.
עתה אני לוקח את מכתבך ואענה לך על כל פרט במיוחד. כן, יקירתי, אני רואה את הבלמים העוצרים בעדך מכתוב. אין דבר. דווקא הבלמים האלה הינם כל־כך יקרים. בהיפסק השורה, בהיפסק המילים, יתחילו המבטים, תחלנה הלחישות, ואז, כמה טוב אז. מכתבך הראשון טרם הגיע. הסיבה נעוצה כפי־הנראה בעיכובי הדואר הכלליים אצלנו. אני מקווה בזמן הקרוב לקבלו.
באשר לשאלתך מה חסר לנו ומה אנו רוצים. באמת מחכה את לתשובה יקירתי? ובכן, בצורה יותר ממשית ויבשה, קשה לומר שחסרים לנו דברים רבים. מה שמעניין אותנו במיוחד הוא כמובן החומר הספרותי — החל בעיתונות וכלה בספרים. מה לשלוח לא נוכל לייעץ לך. אני סומך על טעמך ובוודאי לא תכזיבי. הינך רוצה לשלוח מתנה מיוחדת ליום ההולדת, ואינך יודעת מה14. טוב, יקירתי, אני מוכן לעזור לך: אם יהיה בידך הכסף הדרוש אשמח בחפץ לב לקבל ממך מתנה יקרה אמנם: שעון־יד. אל תתאמצי, אין־דבר אם יגיע אלי יותר מאוחר. השעון יהיה עמי תמיד בכל מצב, ותהיה זאת עבורי מזכרת יקרה מאד. במכתב להורי אכתוב על הפרטים המלאים — איך בדיוק צריך לארוז ומה הם סידורי המשלוח. אני מסיים את מכתבי בברכה החמה ביותר
היי בריאה וחזקה
שלך יהושע.
ד"ש מיוחדת לשמינל'ה ממני ומיתר הבחורים — קיבלנו את ברכתך. כל הבחורים מאחלים לכולכן [= האסירות המשוחררות] ברכה וחיים מאושרים בחופש.