לׂשרתי היקרה שלום רב!
יפה היתה השירה, הלוא כן? וה"הורה"? כמה שמחה ועליזה. ואחרי־כן — המדורה, איזה כוח היה לה למשוך אותנו אל העבר. אש נהדרת. כמה נעימה ומושכת. כמה טוב להתבונן בה יחדיו. הכול נשכח ברגע כזה. עולמנו היחידי הוא החלום… למה נשארתי ללא מענה. מה קרה? הבאמת חלום הוא חלום ולא יותר?! כן. כל אלה היו מאוויים. רצית לשבת עם שרה על־יד המדורה. רק רצית . ובזאת נשארת . עתה לפניך רק לספר על הרגשותיך הערב. מה עשית , על מה חלמת ומה היו מחשבותיָך…..
הזכירו לנו כי הערב חל ל"ג בעומר בעלי הזכות הוָ תיקה על חגיגות ל"ג בעומר — הלוא הם בני צפת. "יהושע" — באו הם אלי ואמרו — "למרות הגשם ולמרות המחסור בעצים, הינָך מוכרח לתת לנו את עזרתך למדורה". "בגשם?" — שאלתים — "השתגעתם?". אולם בליבי, למרות שאלתי זאת, גם־כן השתוקקתי לכך. "שטויות" — השיב לי אותו צפתי. "מה מעניין אותי גשם". כל שנה הייתי מדליק מדורה, וגם השנה אעשה כן, ויהי מה. נאותי לו, וכאחראי על מחסן המחנה סיפקתי לו עצים. וכך, בלי הכנות מוקדמות, התאספנו מספר משוגעים במרכז המגרש, ובעוד הגשם נוטף, מכינים אנו בנוסח צופי מובהק את המדורה. ההדלקה — וכאן לא הועילו כל דברים — אף היא מוכרחה להיעשות על־ידי אותו צפתי. וכעת, עם עלות הלהבה, פגה כמובן כל ההפתעה — ואיש איש מתחילים רוב אנשי המחנה להתאסף סביב

למדורה.
ובמה מתחילים בחורים ארצי־ישראליים? ב"הורה" כמובן: יד לשכם־הרֵע, וכולם פוצחים בשירה: מי אנחנו? ישראל! בבית הכלא? ישראל! על הגרדום? ישראל! ובכול בכול תמיד תמיד…… בהמשך הריקודים אנו מתעייפים, ואט אט עובר מצב הרוח של פראּות לשירה יותר רצינית, יותר כבדה. ואז את מקום השכחה יתפסו דווקא הזיכרונות. ומהם לאורחו התדיר של האסיר הגולה — הגעגוע. ואם יפקוד אותך הגעגוע במצב רגיל, על אחת כמה וכמה לנוכח הגחלים הלוחשות. בזאת יקירתי נסתפק הערב. ניתן נא למחשבות להתגלגל בדרך הרצויה לכל אחד מאתנו. כמה טוב לגמור את היום בהרגשה כזאת כמה טוב שלך, יהושע.

ד"ש לך ולשמינל'ה מקרוליק והאחרים גם־כן.