להורי היקרים שלום רב.
המחנה עתה כולו כמרקחה. כולנו מחכים לרגע בו יעזבו את המחנה המשוחררים אשר שמותיהם נמסרו לידינו אתמול. ההתרגשות מקבלת משנה תוקף לנוכח כל הסימנים המראים שכפי־הנראה גם יגיעו חדשים מהארץ, ובכמות הגונה. בינתיים כמובן שכל אחד נפרד ממכריו, ומוסר באמצעותם את מה שיש לו למסור להוריו ומשפחתו ומכריו. בין המשוחררים גם שני כפר־סבאים והם בוודאי ימסרו לכם בדיוק על הנעשה כאן, ומהו מצבנו בדיוק. חג ה־ל"ג בעומר עבר אצלנו בהתלהבות ושמחה רבה. המדורה, למרות שהיא נערכה בגשם, עוררה את האנשים לריקודים ושירה, והיה נדמה לרגעים שה"הורה" היא בכפר־סבא ולא כאן בגיל־גיל הרחוקה, בלב אפריקה השחורה. הגויים הסתכלו בנו וחשבו בוודאי לעצמם: "משוגעים! במקום להפוך את העצב, את התוגה, לסימן חייהם — הרי בכל הזדמנות, בכל מאורע,

תפרוץ מפיהם השירה…".
וכך הוא הדבר אל־נכון. גם בהגיע אלינו הידיעה על העליה לגרדום, גם כשאחינו מרסקים את עצמם בתא הנידונים למוות, גם אז לא נשרה במצב רוח של ייאוש.  מעשיהם מעוררים בנו של עצבות, תקווה וגאווה — ועל־כן לא ניפול ברוחנו. בכיליון עיניים הננו מחכים לידיעות על אשר התרחש בעכו. מי מאתנו לא מכיר את עכו, ומי לא חיכה לכיבוש ה"בסטיליה" שלנו?
הדואר שוב מתעכב, אבל כפי־הנראה גם זה יסתדר בקרוב. היו בריאים וחזקים בנכם יהושע רצוף מכתב בשביל הקטנה [= נחה].