להורי היקרים שלום רב!
אתמול קיבלתי מכם את שני המכתבים מהתאריכים כ"ג באייר ו־י"ג בסיוון. הם שימחו אותי כיוון שבהם מצאתי כמה חודשים — תקופת חוסר הדואר. את אשר ביקשתי במשך שמחתי לדעת שהנכם בריאים, עובדים ומלאי תקווה, וזה החשוב ביותר. בעיקר שימח אותי המכתב השני, ממנו למדתי לדעת שסוף סוף — אחרי תקופה ארוכה — הגיע אליכם מכתב ממני. שמחה רבה עוררו בי השורות של אמא, בהן היא מתארת בפני את דרישת השלום שנמסרה לכם מפי הרב [יעקב שרייבום]. נכון אמא, אני לעיתים קרובות גם עליז. ואל תשתוממי כיצד אפשר לשמוח בגולה, הרחק מהארץ והיקרים לך ביותר. כשאני כלוא — אבל באותה שעה הנני יודע בצורה ברורה בהחלט למה ומדוע — אינני יכול להיכנס למצב של צער וייאוש. צר לי על הישיבה, צר לי מאד מכל הבחינות — לא אכחיש זאת בפניכם כי לא אוכל לשקר — אבל אין השמחה ושמירת מצב הרוח נמצאים בניגוד לזה. השמחה והתקווה מלווים תמיד את הסבל. ועתה אענה לכם לפי הסדר על שני המכתבים:
כפי שאתה כותב, אבא, היו לנו טרדות רבות עם בואם של 50 החדשים — אבל תודה לאל יש לנו ניסיון רב בהלכות כניסה ויציאה (יציאה תרתי משמע) מהמחנה, כך שכעבור כמה ימים התגברנו על הקשיים והצלחנו לסדר [את] העניינים על הצד הטוב ביותר. לזקוקים ביותר, ולקרובים בעיקר לי, דאגתי והנני דואג כפי בקשתכם, באופן מיוחד ורציני — בשטח הכלכלי, בשטח ההלבשה ובשטח הרפואי, מה שצריך. אנשים שצריכים לאוכל מיוחד: פירות, ירקות וחלב — מקבלים אותם.
כפי שידוע לכם בוודאי, אנו נמצאים תחת פיקוח המשטר האזרחי. עברנו, פירושו של דבר, לידי המשטרה. (זה קצת משונה, נכון? — בארץ הדבר הוא הפוך: השלטון עובר דווקא לידי הצבא).

העניין שלנו נמצא אם־כן בטיפולה של "משטרת קניה, מחלקה מיוחדת". בראש המחלקה הזאת עומד הקולונל [פטריק] רייס, כשלרשותו חבר עובדים של למעלה מעשרים קצינים. כן, קצינים. אין לנו כבר יותר עסק עם שוטרים או חיילים "פשוטים" — כולם קצינים. וממש תענוג לראות כיצד [בהשגחה] על הפועלים, או בעת המפקד, מסתובבים לעיניך רק כתרים וכוכבים. היחס שלהם בינתיים הוא לגמרי לא רע, ולעיתים קרובות מאד גובל אפילו עם אדיבות — דבר אשר בשום אופן לא היה לפני כן. לא אחת אפשר לשמוע: "למפקד בחורים, בבקשה"… "הואל נא בטובך להתרחק"… וכו' (באנגלית כמובן). בקשר לשיפורים של העניינים המעשיים יש "צליעות" רבות, אבל מקווים אנו שבכל־זאת העניינים ישתפרו. משונה מאד הוא המצב לגבי הרב והשוחט. קיבלנו ידיעה שהם כבר יצאו מהארץ, אבל לפי שעה אין קול ואין קשב, לא מהרב ולא משוחט — תמוה מאד באמת.
היום קיבלנו את שתי החבילות. האחת הכילה בגדים, ממתקים, סבונים וכו', והשניה היתה חבילת הספרים מהקטנה. נתתי את הבגדים למי שהיה צריך להם. הספרים גרמו לי אושר רב, ובעיקר ההקדשה; כמה מצפה הייתי להם במשך כל הזמן. הם יהיו לי אחת המתנות היקרות ביותר לליבי. כל מילה ספוגה אהבה וזיכרונות געגועים — ילדה יקרה ונחמדה ……
קיבלתי את דרישת השלום במכתבה של אמא, וכן מכתבצ'יק קטן ממנה המיועד ליום ההולדת שלי. כולנו שמחנו, כולם כולם. במכתב הזה או במכתב הבא אצרף עבורה מכתב מיוחד. בינתיים העבירו אליה בשמי דרישת שלום חמה, ותודה על הספרים. כל הכפר־סבאים שמחים לשמוע על התפתחות המושבה ובניין בית הכנסת. גם בעלי העסקים החדשים שצצו במושבה מעוררים עניין.

התפלאתי לשמוע על הקרובים בכרכור. לא ידעתי שיש לנו קרובים בסביבה ההיא. ממכתבים של הכפר־סבאים האחרים אנו לומד שחלק מהחוזרים מקניה כבר שוחרר, ובוודאי כבר קיבלתם דרישת שלום ממני.
[…]
לא אהיה שלם עם עצמי אם אעלים מעיניכם את הסיבה שלא כתבתי אליכם במשך כשלושה שבועות. הסיבה הלוא ידועה לכם במקרים כאלה — מחלה. הייתי במשך כשלושה שבועות בבית החולים בניירובי. חליתי כתוצאה מהמים ששתיתי מבלי להרתיח. ניתנה לנו פקודה מפורשת לא להשתמש במים בלי להרתיח — אבל, יהושע יישמע להוראות איטלגנטיות כאלה? וכמובן, כמו תמיד, הדבר התנקם בי — וכך גרמתי לדלקת בשלפוחית השתן. אחרי הטיפול הרפואי התפטרתי מהדבר לחלוטין. החיים בבית החולים היו מעניינים, וכמובן בהרבה יותר נוחים. הצטלמתי שם ובפעם הבאה אשלח לכם תמונה.
התרגשתי מאד מהשורות על החדרים בבית העומדים מוכנים עבורנו. אין דבר, אסור לאבד את התקווה, מי יודע, אולי יגיע גם הזמן הזה בקרוב. בינתיים קשר המכתבים יוצר בליבנו לא פעם את ההרגשה כאילו נמצאים אנו בקרבתכם. ועל־כן הרבו נא לכתוב, וגם אנו נשתדל להרבות בכתיבה.
היו בריאים וחזקים
שלכם יהושע.
ד"ש חמה מיוסף. עוד הפעם, דרישת שלום ממני לקטנה [= לנחה].
נ.ב. זה עתה הגיעו 3 לא"י — זהו כפי־הנראה הכסף ששלחתם. תודה רבה.