לשרתי היקרה שלום רב לך!

בחרתי להתחיל הפעם בתשובה לשאלתך בה את רוצה לדעת באיזו מידה נשארתי אותו יהושע כפי שהוא בעינייך. למרות שהדבר יהיה אולי תמוה בעינייך במקצת, אשתמש לענות לך על שאלתך בעזרתו של הספר אשר התחלנו כבר להחליף דעות עליו — פן טדיאוש. וכך מדבר אחד המשפטים (בעמוד 49): "שכן חכמה נקנית במשך הימים"….. ובהחלט לפי דעתי גם בצדק.

יש רק נקודה מסוכנת אחת בַּמושג הזה שֶשמו "תורת חיים", שעליו צריך להתעכב במיוחד. בוודאי קראתְ פעם את שירו של [זלמן] שניאור "הקורנס". בשיר הזה מובָּע רעיון, אולי נכון ומשקף מאד, אולם מפני כך גם מסוכן. חבל שאין כאן בַּמחנה ספר שירים של שניאור, כי אז הייתי מצטט לך את הדברים בדיוק. אבל אין דבר, בכל זאת אם יספיק אם אמסור לך את הרעיון: נגמר, חסל! —אומר המשורר — אין כבר מקום לאהבה תמימה אחרי שקורנס הזמן הלם ורידד את נפשי — שוב הכול הוא רק חשבון קר ויבש. אין מוסר, אין ידידות אמת, אין אהבת קודש טהורה.

זוהי אם כן הנקודה המסוכנת, העומדת כאבן נֶגֶף בפני ההשקפה הנכונה "שכן חכמה נקנֵית במשך הזמן"… אדם לומד, מחכים, ובמֵילא לא פעם גם משנה ואף מחליף את דֵעותיו במרוצת השנים של חייו. אמת ויציב! אך כל זה אמור לגבי רעיונות מסוימים. ישנם ערכי יסוד אשר מהם חלילה לוִ לסטות.

ועתה יקירתי, אחרי שתקראי את שירו של שניאור, תקבלי בדיוק את התשובה באיזה מידה "הִשתַנֵיתי", כפי שאת שואלת אותי. מתוך ניסיוןהחיים והמגע עם בני האדם, מסכים אני בהחלט להנחתו של המשורר כי אכן זהו התהליך במקרים רבים. אבל בשום צורה ואופן אינני יכול לקבלהנחה זו כתורת חיים שלי.

תפקידו של האדם אינו בכניעה לרע. הוא חייב להילחם בו — כמובן אחרי

שבמֹאזני המוסר והצדק הוא בחן את אמיתוּת רעיונוֹ וצִדקתוֹ.

מפני כך אני גם סבור שאין דרך פסולה, מבחינה מוסרית, כהסתרת

האחֵר והרַע מעיני האדם בכל מיני דרכים: האיסור לקריאת ספרים זרים לרוחך, האיסור בפני המחשבה והטיול בפרדסי אחרים —דבר אשר אצלנו, היהודים, לצערנו הרב מקובל מאד. ואם היה הדבר מִצטמצם בשטח הדת —מילא; אבל דא עקא, גישה זו מקובלת גם אצל אלה הקוראים לעצמם "מהפכנים".

״הטוב והנכון״ הם טוב ונכון כשהינם פרי של מאבק עם הרע והמוטעֶה.

אגב, שניאור, ברבים משיריו עוסק בַּבּעיה הזאת שֶשמה: יופי, תמימות, רגש טהור — וכדאי לך

מאד לעיין בהם.

כמובן, שבמשך תקופת הפרֵידה שלי ממך באו אצלי מספר שינויים בכל שטחי המחשבה. תוך הִתכתבות בוודאי תשכילי להכירם. אך, נכון יקירתי שאַת שׂמֵחָה שֶבָּעיקר — במה שנוגע לחיים של אהבה תמימה ואמונה קדושה — נשארתי שֶלָךְ, של שנינו, בלי כל שינוי ופקפוק?!

אני באמת מאושר שֶחיי שנינו, יקירתי, יוצרים עובדה חיה ונאמנה — אות והוכחה לָרעיון היקר של התנועה וחיי המשפחה הטהורים שבו.

את המשך השיחה על פַּן טדֵיאוש נדחה לַמכתב הבא — טוב?

טוב שָׂרָתי?

להתראות!

שלך יהושע — בלחיצת יד חזקה, חזקה!

ד"ש לכל החבורה.

רצופה ממני תמונה. הצטלמתי במיוחד למענך.