להורַי היקרים שלום רב!

בשמחה רבה קיבלתי היום את מכתבכם מִכ״ג אלול. בעיקר שמחתי כיוון שממנו נוכחתי כי כולכם בריאים, ושאין סיבה מדאיגה לָעיכוב שחל בַּמכתבים.נהנינו מאד מהתמונה של חנה הקטנטונת — ילדה ארצי-ישראלית נחמדה. מִסרו נא בשמי מחמאה זו לאִמה. אמנם שמענו הערב בָּרדיו על כל מינֵי "סיכויים טובים" כביכול, אבל בכל זאת מתלוצצים בינינו ומנחשים האם הקטנטונת הזאתתהיה כבר לכלה כשֶנשוב ארצה.

"אַ קְלוּג צוּם גֶעלֶעכטֶער" — נכון?

אגב, במשך הזמן, אם יהיה לי זמן, אנסה להכין עבורה מתנה. אני רק מצטער מאד שאין ליאפשרות להִתכתב עם אִמה. הייתי מאד מעוניין לדעת את צורת חייה, כי אחרי הכול גדלנו יחד— אבל אין דבר, אני מקווה שיבוא היום שֶנוכל ממש לשוחח.

אני מתפלא מאד על ההגזמה בְּשטח הקור כאן בַּמחנה. אמנם היו ימים די קרים, אך כמה רחוקים הם מ"סיביר" כפי שאַת אמא מתבטאת במכתבך.

בכל אופן רוב תודות לכם על דאגתכם הרבה. הדברים לא יֵלכו לאיבוד.

אני קורא מִמכתבכם שהרב גולדמן כבר נפגש אתכם. הוא בוודאי יכול לספר לכם הרבה על חיינו כאן, וכן על חיַי אני במיוחד, כי אני

בתוקף תפקידי בַּמחנה נפגשתי אִתו פעמים די רבות, ובצורה די ידידותית. בהזדמנות זו הייתי רוצה לדעת האם מסר לַקטנה את המתנה שֶשלחתי אליה.

קיבלנו היום "שָנות טובות" מבית הסוהר בירושלים ובית לחם.

הברכות היו לבביות, יפות ויקרות מאד.

היום הגיעה לַנמל אוניה המביאה כנראה את דואר החבילות מֵהארץ, בעוד יום או יומיים תגענה בוודאי החבילות לַמחנה.

בקשר לַתמונה, אין אני אמנם נראה שם עליז ביותר, אך אין לכך כל סיבה. אינני רץ אמנם כל היום בצהלה ושמחה (וכי אפשר לחיות כך בַּגלות?) — אבל מצב רוחי טוב, אל נכון, ובריאותי שלֵמה.

כולנו מסכימים כמובן לַבּרכה:

להתראות בָּארץ!

שלכם בִּנכם יהושע.

ד"ש מנפתלי וד״ש לקטנה.