הורים יקרים שלום וברכה!

כמו בכל שנה, כן השנה, בנינו חנוכיה יפה — ומִדֵי ערב בערבוֹ מודלקים נרות החנוכה בחדר האוכל. אחרי הברכות פוצח כל קְהל הגולים בשירת "מעוז צור" עזה ונִלהבת.

בעוד כמה ימים ייערך הנשף המסורתי של חג החנוכה, וכנראה שההפתעות מרובות. בדרך כלל מוצף המחנה במטר של ידיעות ושמועות. מֵהארץ במכתבים, מֵהעיתונות העברית, ועוד מקורות מִמקורות שונים. נו, לקוות הרי מותר, וכי זה יכול להזיק?

החשוב ביותר הוא לא לאבד את החושים, בכדי שהאכזבה לא תשפיע.

לפני כמה ימים הגיע אלי מכתבכם מִי״ב כסליו.

מעובי המעטפה ניחשתי שיש שם מכתב גם מֵהקטנה. עוד לפני שקראתי את מכתבה, כבר נִתבשרתי בַּבשורה המרה על מות אִמה,

מִמכתבה של אמא. זאת לי באמת הקלה פורתא שגם אַת, אמא, השתתפת בַּלוויה. הִשתתפותך בצערה ניחמה את הקטנה בוודאי.

קשה לי להרבות בכתיבה אחרי האסון שקרה לה, לַיקרה שלי. המילים נעצרות בפי. ברגעים כאלה כמה הייתי רוצה להיות על ידה. כתבת לי,אמא, שהן התנהגו כגיבורות בעת הלוויה. אכן, כמה קשה היה להן. מֵחיינו המשותפים בעבר בַּחוץ, ומִמכתביה, אני יודע כמה אהבה הקטנה את אמא — ועתה נשארה יתומה גלמודה.

רצופים שני מכתבים בשבילה, והם אולי יקלו קצת מסִ בלה.

הדמעות נעצרות בגרוני ואינני יכול להוסיף לכתוב.

כולנו בריאים ושלמים

בִּנכם המתגעגע לראותכם

יהושע.

ד"ש מנפתלי.

בפעם הבאה אענה לַשאלות השונות במכתבכם.