הורים יקרים.

לפני יומיים, אחרי ציפיה ארוכה, הגיע מכתב גם למעני. הוא עשה את דרכו בתקופה קצרה — כ 12 יום. כולנו שמחנו לַמכתב הזה, וכל אחד מאִתנו שמע את מה שציפה לשמוע.
היום ט"ו בשבט, חג האילנות. בימים כתיקונם היה החג הזה, בשביל אנשי הגולה, יום הִתקשרות לָארץ. כל אב היה משתדל, לפחות בשביל ילדיו, להשיג את אחד מפירות הארץ למען חַנֵך אותו עלחגי הארץ.
ומה שרים בט"ו בשבט?
"ט"ו בשבט, חג האילנות
השקדיה פורחת ושמש פז זורחת
ציפורים מראש כל גג מבשרות את בוא החג
ט"ו בשבט הגיע, חג האילנות."……

אך מהי שירת ארצנו כַּיום? וכי עלי להוסיף?

ואיזה צחוק הגורל: כאן השמש זורחת וכל כך שקֵט — והמלחמה הפחד והמוות בָּארץ.

אך מפני זאת, כמה קשה — דווקא עתה — לשבת כאן בחיבוק ידיים, בשעה שכל אחד מאִתנו יכול לשמש תוספת כוח חשובה לשורות המערכה.

שוב שַמנֶת. שוב קולנוע. שוב קונצרט.

אולם, הורים יקרים, עם השַמנת עם הקולנוע ועם הקונצרטים, לא יקוים בנו הפסוק "שָׁמנְתָּ עָביתָ כָּשית"….. בשמחה רבה נשליך את כל המותרות הללו ונִבחר בלחם- לחץ, ובלבד שנהיה יחד עם אחֵינו בַּמולדת.

היום מלאו שנתיים למותם של שאול הגלילי ועזרא אליהו הי"ד. חובה יקרה רובצת עלינו, ולא ננוח עד אשר היא תִתמלא — הלוא היא העברת גופותיהם ארצה. האם לא ייענו המוסדות היישוביים סוף סוף, ויעשו זאת? והרי בהם תלוי

הדבר.
היו בריאים והרבו לכתוב ככל האפשר.
אנא אל תִתחשבו בַּמכתבים שלנו. אני שולח לפחות אחת לשבוע, ואם אין הוא מגיע — הרי הסיבה ידועה הלוא גם לכם.

מי ייתן ובדרך כלל כבר לא נצטרך למכתבים.

בִּנכם השואף לראותכם

יהושע.

רצוף מכתב מהקטן.

וכן שני מכתבים לַקטנה.