שָׂrתי הקטנה שלי.

לפני שנתיים, ואני נמצא בתורנות מטבח, הגיעו לאוזנַי מספר יריות. אני כחברַי, לא נָתַנו כל חשיבות לזאת והמשכנו בעבודה כרגיל. כעבור זמן מה, רואים אנו קהל רב צועד בכיוון חדר האוכל, אכן משהו אירע.

אחד החברים ניגש אלינו, וכשדמעות בעיניו פתח: שאול נהרג.

"מה קרה?" — התקפנו אותו בשאלות. ואז נתגלה הכול…

לא אוסיף לתאר שנית מה אירע בדיוק אז.

לזכרו של שאול ולמען חבריו, כשֶנגיע אי פעם ארצה, אתאר לכם את הדברים בפרוטרוט בעל

פה. מעניין שֶאחרי שנתיים גורל דומה לזאת נפל בחלקו של היישוב כולו, וזהו — המוות "המיותר".

לא בַּמערכה עם האויב האמִתי, אלא מכדור סודָני או ערבי.

אך, כנראה שבדרך המלחמה נופלים גם קרבנות כאלה, כי שר החופש דורש אף זבחים ממין זה.

חייב אני לך, עוד ממִכתבייך הקודמים, חוב על מצב בריאותי.

שרה הקטנטונת שלי — אני בריא בהחלט, ואשוב אלייך חזק ובריא.

כל טוב לך והרבה אהבה —

שלך אוהבֵך יהושע.

בַּמכתב להורַי רצופות שורות למענך מִ-נ.