שרתי, אני רוצה לשיר לך — טוב?

אהובתי היתומה!

… סתו, עצבת ובדידות

השלכת דום תשר

ואני יתום גלמוד

נאנח ושר:

גשם גשם טוב

איש אני רווי מכאוב

רד עלי ושטוף בלי סוף

גשם גשם טוב.

אם היתה לי- אין לי אם

אשר לי היה ומת

יש לי שיר והוא אילם

אזמרו ברתת

גשם גשם טוב

איש אני רווי מכאוב

רד עלי ושטוף בלי סוף

גשם גשם טוב.

ומכל אשר איתי

רק צילי נשאר ברחוב

האפלה היא אחותי

אח לי גשם טוב

גשם גשם טוב

איש אני רווי מכאוב

רד עלי ושטוף בלי סוף

גשם גשם טוב…..

גמרתי לשיר……

…… מה חשבה אמא על ערש הדוי?  כל כך השתוקקה לראותֵך. גם אם חלומה על עתיד בִּתה היקרה היה אחר, אחר מִמה שהמציאות זימנה לה. אך בוודאי לא כעסה על נ.

שלה עד הרגע האחרון — כאן הרחק בַּנֵכָר אני מרגיש זאת — ידעה שלֵב בִּתה נשאר זך וטהור, כפי שאמא חינכה אותה…… ורק הגורל האכזר, תוצאתו של אסון השיעבוד הכללי, הוא אשר כרה ביניהם כאילו תהום אכזרית……תני את ידך החמה, אהובתי……. והלוא כולנו יודעים שאף פעם ברגעים האכזריים ביותר, שֶליבו של התפוח — היה כולו רצוף אהבה. הקיימת אהבה יותר טהורה מאשר זו, שֶכולה ספוגה צער ודמעות.

ברגעים אלה, כשאני על ידך (לא כשאינני על ידך) ואת אהובה, יתומה, שם אני חש בזאת בדיוק. כמה הייתי רוצה עתה להיות על ידך, ולקרוא אלינו גם את האחיות. האוכל לפחות לנחמן בכתב? כתבי לי על כך במכתבך הבא — טוב?

אני נזכר כמה סובל אבא בסיפורַייך על החיים הטובים שחיו בצוותא.

על השעשועים המשותפים של שניהם, בָּערב ליד השולחן (ואני זוכר בדיוק מה הם), הקראת החדשות מֵהעיתונים והידיעות המעניינות שהיה מביא אליה הביתה מֵה"בּוּרסה" של חנות הספרים ומבית הכנסת. אבא גלמוד, מה תהיה נחמתו, כמה קשה יהיה לו לחיות בלי בת זוגתו שליוותה אותו בכל דרך חייו הארוכה. הַינחמוהו דיבורים?

בצער רב גידלו את בנותיהם ובניהם. סֵבֶל חרישי, הולך ומכרסם — אכן מכרסם עד מוות — היה מנת חלקם התמידית: ליד שולחן המשפחה, בימי מועד וחג, אחר כל מקרה ובכל פגישה.

הניחי את ראשך על בִּרכי…. כך…. כך. כל הזמן ללטף את שערך. המילים פסקו מפי.

כמה טוב לנו יחד, כמה גם טוב לי. נכון?

ועתה, קצת על נושא אחר.

בהחלט, יקירתי, אינני ראוי לנזיפה חמורה כזו.

התבונני במכתבך! (כולו רצוף נקודות, נכון?).

מדוע אם כן, את כועסת עלי?

לוּ יכולתי לכתוב את מכתבַי במהירות מטורפת, להכניסם למעטפה ולשולחם, הייתי מציפךבמבול מכתבים. אבל מה אעשה, יקירתי, אם התרגלתי — בצדק או שלא בצדק — לקרוא את המכתב אחרי שכתבתי אותו? והיוכל להשביע את רצוני? והלוא במכתבך כבר נמצאת התשובה.

מתבונן הייתי במכתבי, וכאילו אומר: "בּוֹשוּ דיו ונייר, מה הִבעתָ מכל הרגשותַי?". לזרוק, לזרוק אותו לכל הרוחות והשֵדים הייתי רוצה. ואחרי כן, כמו תמיד לפני הכתיבה, להישאר במצב של חלום כל הזמן: הסנטר נשען על כף היד, הראש מורכן,

והעיניים במבט לא מבט, מכוּוָנות לנקודה אחת עַד…… עד אשר אם אָסב את עינַי שוב לא אראה את החדר המסורג, לפנַי אראה את נ. שלי, אשר בעיניה אומרת לי: "שב הקטן שלי, בוא שב על ידי — טוב"……

הגידי לי יקירתי, למה ציערת אותי, הראוי אני באמת לדברייך כי "הֶחֱרמתיךְ"?

ברגעים אלה, אני נזכר באחד ממכתבי הקצרים — מכתב תשובה למכתבך את. מי יודע מה יעלה במוחך

אחרי שתִקראיהו.

אך אין דבר יקירתי, מותר לעיתים ל״״.

אני בהחלט מבין למצב רוחך. אני יודע, יקירתי, שהכול, הכול מקורו בַּלֵב הקטן האוהב.

היי בריאה וכל טוב

יהושע שלך האוהבך תמיד תמיד.

מתי ניפגש?

ד"ש ממני ומהחברים הנותרים — לכולם בחוץ,

ובמיוחד לאבו ג'ילדה. מדוע אינו כותב מספר מילים?

אנשי החדר שלי ביקשו ממני למסור לך את רגשי השתתפותם בצערך.