שרתי היקרה.

במיוחד לא רציתי לאבד את "מצב הרוח" אחרי מכתבך מִי"ב כסלו, והנני יושב לענות לך, שלוש שעות אחרי קבלת המכתב.

אכן, כאמור, "אשר יגורתי בא לי". וכנראה אותו "מכתב", או לפחות שִמעוֹ, הגיע גם לאִ מי. אך אין דבר, יקירתי, אני יודע שדברַי כל כך הכאיבו לך— וברגעים כאלה הלב הוא השליט היחידי — ולא "התייעצוּתי עם חברַ י" היתה הסיבה לכך, נכון?

הגידי, הבאמת הינך חושבת שֶהייתי באותם רגעים "אוהב אובד" אשר מחפש ברעיו משען וסעד למען יבואו הם ויספרו, או אולי יסבירו מה פֶּשר אותם משפטים — ומי יודע, אולי אף יעודדו?

הנה, מה נשאר לאותם "לוחמים עוברים ובטֵלים" — לחטט בליבם של חבריהם ולפתור להם את בעיותיהם הפרטיות? הבאמת כך אנו בעיניכם? זהו ענייננו המשותף?

נכון יקירתי שהינך מרגישה כמה מרוגז אני? כן, וגם אינני רוצה להסתיר זאת מעמֵך.

אך כנראה, בכל זאת, לא כל מאווייו של האסיר ידועים ומוכרים לך בשלֵ מותם, ועל כן הלכה דרך מחשבתך בכיוון שֶסטה לגמרי ממטרת דברַי.והאשם הייתי אני. לא חסוחלילה מפני שלא הערכתי את חוש התפיסה שלך; אלא שֶפשוט לא מסוגל הייתי לתאר לעצמי שגם בָּרגעים המעטים ביותר, בעת שכל דבר צריך להיבחן בחינה טכנית יבשה, המכריע אצלך יקירתי היה הלב — הלב האוהב הפצוע.

ועתה הַהבינות מדוע ביקשתי להסתייע בחברַי?

ואמנם, נכון שהיה במכתבי ההוא גם חלק שֶחרג מִמטרתו הטכנית, הוא החלק שֶנגע ב"הבטָחָתי להסביר לך בהמשך את סיבת אי

הכתיבה שלי".

אולם חושבני שעל נושא זה כבר כתבתי לך במכתבַי הקודמים,

ואם לא קיבלת את התשובה המסַפֶּקת אותך יקירתי (באומרי המסַפקת אינני מתכוון לומר שהִ סכמת לה — אל תטעי) — כתבי לי, ואוסיף לכתוב לך על כך יותר.

אגב, ידידֵי שנינו בַּחוץ הם כה רבים, והתֵדעי שֶבכוחם היה למנוע את כל הסיבוך הזה. האם באמת כל כך קשה הדבר?

ובכן, יקירתי, הברור לך עתה מדוע פניתי לְמומחים, כפי שכינית אותם במכתבך?

על עצם מהלך מחשבתך המוטעה אינני רוצה להוסיף לכתוב. הייתי אולי עושה זאת לכל אדם אחר. אך לא אעשה זאת אף פעם עמך. המרגישה את, יחידָתי האהובה, מה רציתי להביע בדברַי אלה? רבות למדתי בתקופת מאסרי, מניסיון החיים, מקריאה ושיחות. הִכרתי השקפות חדשות רבות — מהן שהיו לי זרות בעבר ולא ידעתין בכלל, ומהן היו מוכרות אך אף פעם לא הסכמתי, ועתה שיניתי את דעתי. אבל ישנם מספר ערכים אשר אני רואה אותם כנצחיים בשבילי, ואחת מהן היא האהבה הטהורה. בלי מחיצות טכסיסיוּת וגונֵי קִרבה והרחקה — מנת חלקם של אהבות רבות, ואולי רבות מאד.

מושג כזה הנקרא "חשד" מחד גיסא — ועטיפתו במילים מספר או משפטים מעומעמים מאידך, (והלוא כזה לעזאזל ראית את מכתבי ההוא. למה? באמת??)

אני רוצה לקוות שלא יימָצֵא באוצר מחשבותַי אף פעם. האוכל לחשוד בעצמי? והנותר לי דבר כל כך אהוב, כל כך קרוב

לליבי כחלק מהוויית חיַי (למה אינני יכול לחבר מנגינה שתבטא את זאת?) כְּאת, יקירתי?

ובאמת, מתי כבר לא נצטרך לכתיבה, והאוזן תוכל להקשיב ממש לַלחש החרישי: "כמה טוב לנו".

בגעגועים גדולים גדולים ואהבה

שלך יהושע.

ט׳ בטבת. זה עתה הגיעו חבילות לַמחנה, ובתוכן ספרי "המערכות".

תודה רבה אהובתי.

ד"ש מנפתלי.

בכל אופן אין לי כל התנגדות שֶתשמרי את המכתב ההוא, כדברייך.

נ.ב.

אחרי ה"חלוקה" אנו עומדים בפני חידות כל כך רבות — איך נוכל לפותרן? נו…..!!