הורים יקרים שלום וברכה.

ביום השבת הגיע מכתבכם מערב החנוכה, ואליו היו מצורפים גם מכתבה של הקטנה ותמונתכם בעת האריזה. שמחתי מאד בַּתמונה, כי הנה כך לפחות "נפגשנו", ולוּ גם לרגעים מעטים.

אני מבין לרוחך אבא כי יש להוציא את המתוק מן העז, וכך אם נגזרה גזֵרת הביתור של ארצנו— מבלי לקחת בחשבון אם התנהגות עמֵנו היתה נכונה או לא (לפי דעתי, הלוא תבין כי לא היתה נכונה) — הריני שמח שֶכיווּן מחשבתךָ הוא נכון, בהעמידוֹ עתה בראש כל הדברים את ליכוד הכוחות או \"אחווה ורֵעות\" כפי שהתבטאתָ בַּשלט בַּתמונה. אם יש סיכויים לגאול את ארצנו אֵי פעם מחֶרפתה, הרי זה רק במאמץ משותף ומלוכד של כל אחֵינו.

שימחַני מאד, ואני באמת גאה על כך שבֵּרכתַני בזכיה לראות את נֵרות החשמונאים בוערים בארצנו המשוחררת. אני בטוח שכל עוד מִדי שנה ושנה ידליק כל יהודי את נרות החנוכה לביתו, לא תמוש מנגד עיניו ועינֵי כל יהודי קריאתו הנרגשת של מתתיהו: זִכרו את החֶרפָּה.  וזאת היא ערובַּת הערובּוֹת כי ביום מן הימים היא גם תוסר.

מה נשמע בדרך כלל בַּמושבה? בָּנֶיהָ מעוניינים מאד לדעת כיצד מסודרת כיום מערכת הביטחון, כמובן בַּגבולות שֶמכתב יכול להרשות זאת.

בָּעיתונות קראנו על מותה של פסיה לב ז"ל, בת כפר סבא אשר נפלה בידי מרצחים בדרך מירושלים. כמה משונה היה בעינַי לקרוא בָּעיתון עליה, והיא כבר אחות רחמניה, אני הרי זוכר אותה בהיותה ממש תינוקת. אם אינני טועה מספר בנות כפר

סַבאיות למדו באותו בית ספר.

בהיותי בירושלים פגשתי לא פעם באחת מהן. […]

כמובן שהמתיחות טרם פגה בַּמחנה, וסיסמת המחנה כיום היא: \"התאריך\". אדם מקבל מכתב ומיד שואלים: \"נו, יש תאריך?\". נציג המחנה יוצא החוצה אל השלטונות וחוזר, מיד מתנפלים עליו:

\"יש כבר תאריך?\". אך בקיצור, למה אאריך? נחכה ונראה. לארוז את החפצים נספיק גם אם יודיעו

לנו שעה לפני הנסיעה — נכון?

מצב הבריאות הוא בסדר גמור, וכנראה שהמצב הנפשי משפיע מאד גם על הבריאות הגופנית.

כיוון שֶנגעתי בבעיית הבריאות, רוצה אני לספר לכם על שני מינֵי מחלות אשר דווקא בַּמחנה האנשים מנסים להיפטר מהן.

האחת היא ליקוי העיניים והשניה רֶבמטיזם, או כפי שהיא נקראת שיגָרון (לא שיגעון). אם תצא בַּבוקר לטייל בחצר,

תוכל לראות מספר אנשים עומדים — אשר תמיד הייתָ רגיל לראותם מרכיבי משקפיים — הנה זרקו אותן, ועומדים ופניהם אל השמש, כמו סוגדי השמש להבדיל.

חדש אולי לא יבין מה זאת, אולם אנו — הדבר ברור לנו מזמן — מרפאים את העיניים בדרך \"טבעית\". ולא סגי להם בַּשמש.

הם זרקו לגמרי את כל המאכלים ואוכלים רק ירקות — כן, ממש טבעונים. האם הדבר ירפא אותם מקוצר ראייתם או לא (כוונתי במובן הפיזי), קשה לדעת.

אבל ליצני המחנה אומרים שלהזיק זה ודאי לא יזיק.

וחולֵי השיגָרון מה עושים? גם הם גורסים חזרה לַטבע. צדים ממש דבורים, ובלי כל מורא (והלוא כן נקראו \"טֵרוריסטים\") מגישים את הדבורה אל היָרֵך ומחכים עד שתעקוץ אותן. ובאמת, מדוע עליהם לגשת לַמרפאה ולקבל זריקות? — דבורים, נוטלים הם דבורים ממש.

נו, איך כל זה נראה בעיניכם — משונֶה?

בכך זאת אי אפשר לדעת — ייתכן מאד שֶיבריאו, וכדאי הניסיון.

הנה רואים אתם שמצב הרוח לא אבד, ומקווים בכל זאת

להתראות

יהושע

רצוף מכתב לַקטנה.

עם גמר המכתב הגיעו חבילות לַמחנה, בתוכן היו ספרי \"המערכות\" של הקטנה, וחבילת הממתקים. תודה רבה רבה!