שרהל'ה הקטנה.

במשך הזמן בוודאי תקבלי את מכתבי האחרון, עם כל התוספות שלו בַּשוליים.

המצב בָּארץ, למרות שֶהעיתונים מגיעים בסדר לַמחנה, הוא סתום מאד בפנינו — הלוא תביני, יקירתי, מדוע? העיתונים הללו מה יספרו לנו? האם לַקול הזה אנו משתוקקים?

מה חושבים ומה עושים החברים, האחים, אשר בלי ספק לא משמיעים את דבריהם על דפי העיתונות. מכל הבחינות היינו גם רוצים לדעת מה גורל המחנה לאמִתוּתוֹ, וכך אחת לתמיד להיפטר מנֶגַע השמועות. לטובה או לרעה — אין דבר. ונראה לי בכל זאת שבָּארץ אפשר לדעת הרבה יותר.

השתדלי בַּמידה האפשרית לענות לי על זאת, וכולנו כולנו נודה לך על כך בהמון המון תודות.

ומן "המדיניות והעניינים המעשיים" — לחיי המחנה.

מזמן רציתי לכתוב לך איך עבר עלינו נשף החנוכה.

רק כשאני מספר לך על חיינו, אני יודע שֶלפחות בכתב אני גורם לך לשמחה, אחרי דאגתך הרבה לי ולחברַי. אינני כותב יומן אבל כשֶניפגש תראי, לא אחסיר אף את הדבר הקטן ביותר מכל חיינו, על הכול הכול נשב ונדבר, ואם תשמרי את המכתבים תוכלי להגיד לי כך מדי פעם: "אתה מתכון לַמאורע הזה?"…

בכל זאת, מדי פעם בפעם, אנצל גם את המכתבים ולא אחכה עד שניפגש.

אני מצרף לַמכתב תוכניה, זו היתה תוכנית נשף החנוכה אשר להקת המחנה הכינה אותו בעמל מרובֶּה. אבל אינני רוצה להסתפק בה: למרות שגם ההסבר שלה יהיה בכתב, בכלזאת — כשאני מדבר אלייך — באמת הרבה הרבה יותר טוב לי.

כפי שאת רואה הנשף התחיל בַּחלק ה"רציני" כַּנקרא בפי אנשי המחנה.

מדוע "רציני"? מפני שבדרך כלל ההופעות של הלהקה הן ״קלות״ יותר, ולפי הרוב בעלות גוון היתולי. השלד שלהמחזה נלקח מסיפורו של ייבין"מלחמת בית חשמונאי", ועוּבַּד להמחזה על ידימספר מאנשי המקצוע של הלהקה.

נו, קשה כמובן להגיד שהביצוע היה יוצא מן הכלל, אולם האם זאת חיפשנו בַּמחזה, והאם זאת ביקשו חברינו — מנהלי הלהקה — לתת לנו? לא.

רצינו לרגעים מספר, דווקא עתה — כשֶהמילה מולדת אמא מכוֹרה אינה מסוגלת להלהיב

ולהיהפך לאש-דת הסוחפת את העם להילחם על כבודה ולמנוע את ביתורה — לשקוע בעבר, וכך להאמין שמלחמת החשמונאים על טהרתה גם היא בוא תבוא. כן כן יקירתי, ובוודאי לא תכעסי על מידת הלעג. דברים רבים לא מובנים לי בהחלט….. המִפּנֵי שאינני יודע? אני באמת רוצה לקוות כך……

אגב, לפני כמה ימים עלה במוחי רעיון להתחיל את מכתבַי באחד ממשפטיו של מתתיהו: "זִכרו את החרפה", אבל החלטתי לחכות ולוותר על זאת בינתיים, כי ראיתי שלמעשה היתה זו התפרצותשל רגש, ואשר כנראה שמכל מינֵי סיבות יישאר

בבחינת זריעה לבטלה כרגע. בכל זאת ייתכן מאדשאתחיל בזאת יותר מאוחר, אחרי שהכול הכול יוברר לי. מה אמרתי?… אחזור לַמציאות: אחרי המחזה הוּשרוּ בפי המקהלה שני השירים. המנגינה נגעה ללב, והרטיטה אֵי שם את אחד הנימים הרגישים כל

כך כל כך. חבל מאד שלא שמעת את שני השירים האחרים: "דוגית" ו"הקברניט". שניהם יצירה של אנשי המחנה, ועומדים בהחלט על רמה גבוהה מכל הבחינות. אני בטוח שאם יגיעו ארצה ישמשו נושא לשירה בפי נערים ונערות רבות מאד.

ריקוד הנחש היה ממש אדיר (זהו התואר המשומש בַּ מחנה במקרים כאלה) — ובפעם הראשונה נהניתי, אני הפלח, מריקוד של יחיד. כאן בגיל גיל הרחוקה למדתי באיזו מידה אפשר לשלב מנגינה ותנועות גוף, וליצור מהם תמונה רעיוניתמרהיבת עין.

מַחשיך, ואינני רוצה לשוב אלייך בְּמשקפיים, על כן אסיים הפעם.

אינך כועסת — נכון?

בואי, אני רוצה לנשק לך —טוב?

שלום שלום יהושע.