בסוף 1944, מתוך ניסיון להחריף את מאבקם באצ"ל ובלח"י, החליטו הבריטים שלא להסתפק בכליאתם של חברי הארגונים במחנה המעצר בלטרון, ובלילה אחד הועלו כ־250 עצורים על מטוסים בלי שידעו מה יעדם והוטסו לאפריקה.

לצד הענישה שבהרחקת אנשים מהארץ שראו בה את מולדתם, קיוו הבריטים גם להקטין את הסיכויים לבריחתם של מי שנתפסו בעיניהם כטרוריסטים מסוכנים.

גם באפריקה הקפידו הבריטים להעביר את העצורים ממקום למקום, ובמרוצת השנים נדד המחנה, שבינתיים נוספו אליו עצורים נוספים, ברחבי מזרח אפריקה. בין היתר שהו העצירים באתר סמבל סמוך לאסמרה, בירת אריתראה; באתר גיל־גיל סמוך לניירובי בירת קניה, ובאתר קרתגו שבמדבר סודאן. קרתגו הפך גם לשמה של סדרת טלוויזיה שקיבלה השראה מהרעיון של לוחמי מחתרת ארצישראלים הכלואים באפריקה.

כשאנשים מורחקים מבתיהם הם מרבים לכתוב מכתבים. אחד מהם היה אסיר האצ"ל שלמה מאירי שנהג לעדכן את משפחתו בזמן השבי באמצעות מכתבים שמוספרו, וכך הוא כתב בחודש ה־14 לגלותו:

"לאמא ולאחיי, שלום!
את מכתבי זה החמישי מתקופת אסמרה השנייה. כותב אני לכם במצב רוח טוב … אולי תצחקו לי על שאני פותח לעתים את מכתביי באופן כזה "במצב רוח טוב", אך אמנם כה זה באמת. מצב רוח יש, וזה בלבד יכול לומר לכם הכל שאתם רוצים לדעת"
(מכתב 54, 22.11.1945)

מאירי נולד בשנת 1922 בפתח תקוה והתייתם בגיל תשע לאחר שאביו נהרג בתאונה בפרדס. אחיו נולד אחרי מות האב ושלמה השתתף בגידולו. בגיל 16 הוא הצטרף לאצ"ל וקיבל את השם המחתרתי בנימין, ובגיל 22 נעצר בידי הבריטים כטרוריסט ונכלא במחנה לטרון עד גירושו לאפריקה, ושם נדד במשך כארבע שנים עד שחרורם של העצירים כחודשיים אחרי הקמת מדינת ישראל.

שביל הבריחה

על אף נדודי הגלות שגזרו הבריטים על עצירי המחתרות, הם לא פסקו לנסות לברוח. הם חפרו מנהרות, פערו חורים בגגות, קברו את עצמם בחולות כדי להיעלם והתחבאו בבטניהן של מכליות. במשך שנות שהותם באפריקה היו תשעה ניסיונות בריחה והשתתפו בהם 81 אסירים. הם נדדו באפריקה בחסות תחפושות ומסמכים מזויפים, נעזרו בשוחד וביהודים מקומיים ובכל זאת רובם נתפסו והוחזרו למחנות. רק תשעה הצליחו לחמוק מידי הבריטים ולהגיע לאירופה. הבריחות מהמחנות שהביאו לרגשות מעורבים בקרב הנותרים במחנה מתוארות במכתביו של מאירי:

במוצאי שבת האחרון התברר בזמן מפקד הערב שחסרים ארבעה אנשים. הייתה אזעקה במחנה הצבאי ונוצרה מתיחות גדולה שעודנה נמשכת. הספירות המרובות, החיפושים ומציאת שמות האנשים החסרים נמשכו עד לאחר חצות. היה זה לילה קשה. יש לציין שהבריחה החדשה הזאת, הרביעית במספרה, יצאה לפועל בעוד שהבורחים הקודמים עודם מרצים את עוונם בבית סוהר צבאי (שם).

בבריחה שמתאר שלמה היו מעורבים ארבעה חברי אצ"ל ובראשם אליהו לנקין, מבכירי האצ"ל במחנה. שניים מהלוחמים שהצטרפו אל לנקין היו בעלי תכונות שסייעו בבריחתם: יעקב גורביץ הכיר את אריתראה מביקורים קודמים כיוון ששירת בתור מלח בצי הבריטי, ורחמים מזרחי היה בעל חזות איטלקית ודיבר כמה שפות.

מאירי עצמו השתתף בבריחה המונית ממחנה אסמרה שהחלה במוצאי שבת 29 ביוני 1946. נכללו בה שתי קבוצות שמנו יחד 54 עצירים שנבחרו מתוך כל אסירי המחנה. הקבוצות החלו לנדוד ולהסתתר בדרכים שונות באריתראה ובאתיופיה. מאירי וארבעה אסירים נוספים ניסו לברוח לנמל מסאווה בבטנה של מכלית דלק ריקה, אך החמישה נתפסו בשל כשלים בתכנית והוחזרו למחנה.

קרן באפריקה

רבים מהכלואים ניצלו את הזמן במעצר לכתיבה. בין תיאורי היום־יום במכתביו של שלמה מאירי בולטים תיאורי הנדודים ממחנה למחנה שהיו הזדמנות להיפגש עם אפריקה, תיאורים הנראים לפעמים כלקוחים מתוך מכתב מטיול:

"הצמחייה הִנה כאן עשירה מאוד … בכל השטח המוצף בתקופת הגשמים מים השתרעו חורשות צפופות של עצים ממשפחת הדקלים. לא ראינו סוג זה של עצים לפני כן (מלבד במקומות בודדים בדרך טסאני אגורדט), אך תיכף אפשר היה להבחין שעצים אלה נושאי פֵּרות הם ודווקא פֵּרות מזינים שאפשר לאוכלם ושאפשר, באמצעי תעשייה כמובן, לכובשם ולהפיק מהם מיצים, יינות ובירה. הפֵּרות דומים לתמרים בצבעם ובטעמם, אך גודלם כגודל אגוזים גדולים. שאלנו את עוזר נהג המכונית, איש ממוצא חבשי שישב עמנו בארגז מכונית המשא, על פרי זה והוא סיפר לנו. הפרי נקרא אצלם 'ז'ורי', וכך גם נקרא המשקה המשכר שעושים ממנו. השחורים להוטים מאוד אחרי משקה זה, שממלא אצלם כנראה את מקום הבירה. לצערנו לא יכולנו להגיע לפרי זה ולעמוד על טעמו (שם)."

את הנסיעה דרך אגורדט עשו העצורים בקיץ 1945 בתוך שיירה של 210 מכוניות שהותירו אחריהם האיטלקים שהובסו בידי הבריטים ועזבו את אריתראה. בהמשך הנסיעה מאגרודט לעבר אסמרה הבחין מאירי בשלט שמכוון לכיוון העיר האריתראית קרן וזה תפס את עינו ועורר בו התרגשות רבה:

"למרות עייפותנו, למרות טלטולי הדרך הקשים לא שבענו מהמראות שהתגלו לפנינו. לא הרחק מאגורדט עברנו את אותה פרשת הדרכים שעברנו ביום קודם כשפנינו למסילה הצדדית הפונה לאגורדט. פנינו לכיוון ששלט דרכים גדול הכריז עליו "קרן"! – עוד 80 ק"מ. השם קסם לנו והזכיר את כל הקשור עם שם זה. מי יכול לשכוח את השם ההיסטורי הזה! בייחוד לא נוכל לשכוח [אותו] אנחנו היהודים (שם)."

לקוראיו של מאירי ב־1945 היה ברור מהו הקסם הקשור לעיר קרן, אך עבור הקוראים במאה ה־21 קרב קרן הוא קרב נשכח. בין השנים 1940-1941, לצד הקרבות שהתרחשו בזירות העיקריות של מלחמת העולם השנייה, נערכה גם מלחמה ארוכה ושותתת דם בין שני צבאות ענק: האימפריה הבריטית נלחמה עם איטליה הפשיסטית. אזור מזרח אפריקה – שהשליטה בו מקנה שליטה אסטרטגית על נתיבי השיט מהאוקיינוס ההודי, דרך הים האדום ותעלת סואץ, לים התיכון – היה נתון בידי האימפריה האיטלקית מאז 1936.

העיר קרן הייתה נקודה אסטרטגית קריטית במרכז המדינה ולכן הבריטים שלחו כוחות מכיוונים שונים במטרה להתקדם לעבר קרן ולחבור שם לכוחות ההתקפה על העיר עצמה. המתקפה על קרן ארכה שבועיים והשתתפו בה יחידות העילית של הצבא האיטלקי ושל הצבא הבריטי. הניצחון בקרן סימן את נקודת הסיום של הכיבוש האיטלקי של אריתראה.

זיכרון ארץ ישראלי

אך למה שלמה מאירי כותב שדווקא היהודים צריכים לזכור את קרן?

הרי קרן זו נחשבת לנקודת המפנה המכריעה בקרבות שהתנהלו למען השלטון האסטרטגי על אפריקה המזרחית; ולולא ניצחון הבריטים כאן, ניצחון שעלה במחיר דם רב לאוסטרלים, ליהודים, לסודנים, להודים, לא הייתה אפשרית האופנסיבה [ההתקפה] הצפון אפריקנית. היינו עתידים לעבור את אזור הקרבות ולראות במו עינינו את אותה אדמה שספגה כה הרבה דם בלי הבחנה ושנשאה עליה את חיילי הקומנדו שלנו. היינו עתידים לראות מצוקים ענקיים בשיאי ההרים שהגנו על קרן ורמת אריטריאה כולה. היינו עתידים לראות על כל שעל מצבות לשעת חירום המסמנות קברי אחים המוניים של לוחמים שבמותם לא נפרדו ונקברו חמרים חמרים במקום שנפלו למען אינטרסים של אחרים (שם).

בקרב קרן נלחמה יחידת הקומנדו הארץ ישראלית – קומנדו 51. בקרבות נהרגו שישה מלוחמי היחידה ונפצעו 24. על הקרב מספר אחד מלוחמי הקומנדו בעיתון דבר:

הגנרל המפקד אמר: אין מלים בפי. הפעם הראשונה שהוא שמע, וכעת הוא ראה, את החיילים האמיצים מארץ ישראל. הוא לא ישכח את פעולתם לכל ימי חייו. לחץ את ידו של כל אחד מאתנו ולי אמר: שמעתי שעבדת יפה! סידרו לנו נשף. השתכרנו וגם כסף קיבלנו. בילינו באסמרה כעשרה ימים. הבטיחו לנו חופש לשלושה שבועות בארץ, אבל אחרי עשרה ימים מסרו לנו שוב: מצטערים מאוד, אבל עליכם לנסוע באופן דחוף לחבש לפעולה חדשה. מילא (י"א, "כיצד נכבשה קרן", 'דבר', י"ד בתמוז תש"ב, 29.6.1942, עמ' 4).

אדמת אסמרה כבר פגשה יהודים מארץ ישראל ב־1941 בנשף ושמחה של ניצחון, וכעבור שנים אחדות פסעו עליה אסירי מחתרות מארץ ישראל.

ביוני 1948, עם הקמת מדינת ישראל, שב שלמה מאירי לארץ עם מאות הגולים האחרים והתגייס לצה"ל. עם שחרורו השלים את בחינות ההסמכה לראיית חשבון, אחרי שאת הלימודים לקראתם עשה בהתכתבות בעת מעצרו, והפך לרואה חשבון מוסמך. בתו, אריאלה אמיתי, מסרה לפרויקט את המכתבים שכתב למשפחתו בעת תקופת המאסר.