אביב יצחקי מנסה להרגיע את משפחתו על אף הימצאותו בשדה הקרב. הוא כותב בגלויה ממלחמת יום הכיפורים כי המלחמה היחידה היא בחום, שעמום, אבק וזבובים, ומעדכן שמצבו טוב. יצחקי מבין כי הוא לא עתיד לפגוש את המשפחה בקרוב וכי ככל הנראה נדרשים עוד ימים למלחמה, אך שולח דרישת שלום חמה לכל המשפחה. אביב יצחקי היה לוחם וסמל בסיירת שריון. את רוב שירותו הצבאי העביר בסיני בזמן מלחמת ההתשה. גיוסו היה באוגוסט 1967, ושחרור ב1970. במילואים, צורף ליחידת פשיטה וצליחה שהוקמה בשיריון- גדוד 88 שכונתה "דב לבן"- אשר זה הוא גימטריה של 88. היחידה הייתה יחידה סודית, שאסור היה שהמצרים יידעו על קיומה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, יצאה היחידה אל שארם א שייח, ומשם המשיך הכוח אל א-טור לחיפוש חיילי קומנדו מצריים. לאחר ההחלטה לחצות את תעלת סואץ, נקרא גדוד 88 לעלות לכיוון איזור הקרבות. הכלי של הצוות של אביב יצחקי היה תקול, ולכן נשלח אל מחנה אחורי והחיילים קיבלו כלי חלופי. את מעבר התעלה עשה אביב יצחקי תחת הפגזה, וחבר אל חבריו שחצו את התעלה לפניו והספיקו לנצח בקרב, זאת על אף אבידות קשות. במהלך המלחמה, לחם יצחקי בעיקר במשימות אבטחה באיזור בנקרא "החייץ החקלאי", עד להסכם הפרדת הכוחות בינואר 1974. אז חזר אל שטח סיני והמשיך בשירות המילואים חודש נוסף. במהלך המלחמה הקפיד לכתוב רבות הביתה. הגלויות שכתב משקפות רק מעט, כיוון והמסר העיקרי שרצה להעביר אל ההורים היה שלא ידאגו ושהכל בסדר, זאת למרות המראות והימים שעבד. יצחקי דאג לתעד גם במצלמה את יחידתו וחבריו. יחידת דב לבן פורקה בהמשך 1974.