3 בדצמבר 1947
משפחה יקרה,
שבוע היסטורי. כל יום מביא עמו חדשות מטרידות. נתחיל בכך שיהודה ואני בחרנו לנסוע בסוף
השבוע הזה לירושלים, כך שהגענו בזמן להצהרת העצמאות הגדולה. בערב שבת ובשבת בבוקר
כולם עסקו בניחושים ובהשערות על התוצאות האפשריות של ההצבעה באו"ם, וכולנו עדיין
חוששים מהפתעה ערבית שתעכב עד אין סוף כל התקדמות. התארחנו בערב שבת אצל משפחת
רידר, ואת ארליך ביקרנו בשבת בבוקר. לואי הצהיר שאחרי שהבריטים יעזבו את הארץ והוא
יהפוך למובטל, הוא ימכור גפרורים. אצל גברת קנטור פגשנו את גברת צייטלין. האוזן שלה
דבוקה למכשיר הרדיו ביום ובלילה. בבוקר יום ראשון היה על יהודה לשעוט חזרה, ואני נשארתי.
מישהו צלצל ואמר לגברת קנטור "מזל טוב". זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את החדשות.
מאוחר יותר גברת צייטלין נכנסה, אחרי שהייתה ערה כל הלילה. היא רצה החוצה בשלוש וחצי
והצטרפה להמון האנשים בבניין הסוכנות. היו שם צהלות, קריאות, נאומים ושירת התקווה.
ריקודים של גברים, נשים וילדים בפיג'מות. המונים נוהרים ברחובות העיר. העיר מעולם לא
נראתה כל כך מלאת חיים וחגיגית מאז שחזרתי. המראה העייף, החולה, המובס כמעט שכיסה
את העיר ואת אנשיה זמן כה רב נעלם באחת. לפתע פתאום הכול חזר לחיים. זה היה יום שמש
נפלא, עם שמים כחולים, עצים ירוקים והמון אדם צבעוני. בשדרות קינג ג'ורג' זרם נהר אדם,
ואוטובוסים פילסו דרכם בקושי רב. אנשים שרו וצעקו בכל הכיוונים, משאיות עמוסות אנשים
ערכו מפגנים ברחובות הראשיים של העיר, ילדים גדשו את המשאיות, צפופים כמו סרדינים
בקופסא, צעקו כל היום, עד שהצטרדו; "מדינה עברית!" ו"עלייה חופשית!" דגלי כחול־לבן הונפו
מכל משאית, חנות, בניין וכו'. רחובות בן־יהודה ויפו היו גם הם לנחילי אדם תנועה עצומה של –
אנשים שמחים. ילדים הלכו לבית הספר ונאמר להם שזה יום חג, אז הם רקדו ורקדו, והצטרפו
לאלפי הזאטוטים החוגגים ברחובות. אנשים ברחוב בירכו זה את זה ב"מזל טוב מזל טוב!"
מתנשקים, צוחקים ובוכים. יהודים קשישים חלפו ברחוב מחייכים, עיניהם לחות ונוצצות.
החיילים הבריטים בירושלים הצטרפו לחוגגים. הג'יפים היו מלאים בילדים ובדגלים. משאיות
משוריינות הוחרמו לתהלוכה. הכול חי וספונטני. הייתה תחושה של אור לא צפוי ושחרור
משעבוד. חייל אחד, נהג משאית עם מקלע, ירד מהמשאית, קנה דגל כחול לבן ונעץ אותו במקלע.
קולות שירה עלו מכל כיוון. כמה גברים צעירים צעדו שכם אל שכם, שישה איש לרוחב הכביש,
צוהלים ושרים. שניים מהם חיילים בריטים, ואנשים התרגשו מהמראה. יותר מכול עלזו ושמחו
האנשים מעדות המזרח. איש תימני מזוקן, גיבן, רכב על חמור במרכז רחוב יפו מחזיק דגל על
מוט ארוך מאוד. אנשים עמדו בכל מקום והצטלמו. לילדים הייתה חגיגה. מיליונים רצו וקפצו על
משאיות, גם משאיות זבל, משאיות נושאות מלט או משאיות עם שקי מזון. הם טיפסו על
אוטובוסים, זה מחזיק בעקב זה, הרבה ילדים קטנים נמשכו במכנסיהם מעבר למעקה המשאית.
אחד אחד נמשכו למעלה בעוד הרכב נוסע. זה היה באמת מחזה ראוי לציון. אפשר לחשוב שהגיע
המילניום. נסעתי לתל אביב, ובאוטובוס היו הרבה ילדות קטנות שנסעו ללא רשות הוריהן לראות
מה קורה שם. הן דיברו זו אל זו, ושמעתי משפטים בסגנון; "אל תריבו בנות, התנהגו יפה, זו לא
הדרך להתנהג במדינה עברית!" במשך כל הדרך לתל אביב ראיתי משאיות עמוסות בדגלים
ובילדים שנסעו לחגוג. האווירה בתל אביב אחר הצהריים הייתה מפוכחת יותר. אולי בגלל השעה
המאוחרת, אולי הציבור הוא אחר, אולי מצב הרוח כבר הפך מודאג יותר. רחוב אלנבי בכל זאת
היה נהר של דגלים ומשאיות עמוסות זאטוטים צוהלים באופן שאינו יודע לאות, וכמה מבוגרים
תל אביביים וילדים ירושלמיים שנמשכו אחריהם, אם כי האחרונים החלו לצרוח השכם בבוקר.
כל חברי תנועות הנוער היו בחוץ בתלבושותיהם. קופסאות קק"ל בכל מקום. לא היה אחד
ברחובות בלי התג הלבן שעליו ציטוט מישעיהו; "עורי עורי לבשי עוז ציון".
העיר שקטה בשעה 15:00 , כאשר בנים ובנות מתנועות הנוער בתלבושותיהם השתתפו במצעד
מסוג אחר. הם צעדו בראשים מורכנים בטקס הלוויה לקורבנות הראשונים של בשורת היום.
מקרובי המשפחה המתאבלים על יקיריהם, הידיעה על מדינה יהודית גבתה מחיר גבוה מאוד.
באותו לילה היו עוד חגיגות בתל אביב, אך תשומת הלב כבר הופנתה למה שאנו מכנים שאלת
הביטחון או אמצעי הזהירות. מספר הקורבנות גדל מדי יום וכולם במצב של כוננות מתמדת.

תחושות המועקה והמתח שהוסרו ביום ראשון חזרו לרבוץ עלינו. אוטובוסים לתל אביב וממנה
נוסעים רק בשיירות, מכיוון שרוב האנשים הותקפו באוטובוסים של אגד. באזור שלנו נוספו
אמצעי זהירות. הנקודה שלנו בבית דגון, שבה יש לנו משק חקלאי, מוקפת ערבים. בעבר שהו בה
מספר מועט של אנשים בלילות, ועכשיו הוגדל מספר האנשים ואנחנו שומרים איתם על קשר
באמצעות איתות רצוף במשך הלילה. כאן השמירה הוגברה אף שאנחנו באזור פחות או יותר
בטוח. בעיתון של אתמול הייתה מודעה על 25 חברי הגנה שנעצרו בתואנה של אחזקת נשק. אפשר
להתפלץ מזה. במקום לעקור משורש את חמומי המוח של הטרור הערבי כמו שקיים ברמלה, הם
מתרכזים בפירוק "ההגנה" מנשק. מדיניות בריטית! החייל האינדיבידואלי, כפי שראינו אותו
אתמול, לעתים חבר של היהודי. רובם רק רוצים ללכת הביתה, אך הם בשירות ה"גדוילים".
השבוע הייתי חופשייה בבקרים, עבדתי בנגרייה במשמרת מהשעה 15:00 עד חצות. אני רק מזיזה
קרשים ממקום למקום, מוציאה אותם מהמכונה ועורמת אותם בערמה. זו עבודה די קשה, אך
אני יכולה לישון עד מאוחר למחרת בבוקר וחופשייה עד 15:00 אחר הצהריים. מכיוון שהערבים
החופשיים שלי כמעט וחסרי תועלת, ומכיוון שבדרך כלל קר לי ואני נכנסת למיטה, הרי למשמרת
זו יש יתרונות. ובכן, בחנוכה, כשנברך שהחיינו, נוכל לצפות בפלשתינה חופשייה, ויש מדינה
יהודית באופק, אף שעדיין דרך ארוכה וקשה לפנינו. דרך אגב, קיבלתי את המתנה מגברת קנטור.
היא אמרה שנתת לה כסף עבורנו למילון אנגלי־עברי ולחנוכייה, וגם כסף לקניית דברים שביקשת.
חנוכייה קיבלנו מפרידה. מאמא, אם ייוותר כסף, את יכולה לומר לה לתת לנו את הכסף כי אנו
מעוניינים לקנות מילון נוסף.
באהבה, טובה.