10 במרץ 1949

 מאמא יקרה,

 כתבתי לפני כמה ימים ואין הרבה חדש. השנה הגשמים אינם פוסקים והימים הנאים נדירים.

 עכשיו מתחיל להתבהר, אך זו הפעם השלישית היום שהשמש יצאה לחצי שעה בלבד וטבעה בתוך

 הגשם השוטף שנחת עלינו. מצב הצינון שלי לא השתנה. אני מחכה למזג אוויר חם, ולאמתו של

 דבר מחכה לשינוי באווירה, כי כאן אני לא מטפלת בעצמי, אין לי לאן ללכת ואני מחכה חסרת

 סבלנות להתפתחות ברורה בסטטוס של יהודה. שנינו מחכים להתפתחות. אחד האנשים שיהודה

 דיבר איתו הבטיח להעלות את העניין לדרגה גבוהה יותר. דבריו אינם "המילה האחרונה" אך הוא

 די בטוח שיהודה יקבל שחרור לסמסטר הבא. הוא הציע שיהודה ימלא טפסים לאוניברסיטה

 וישלח אותם. אז בבקשה, תבקשי מיונתן להשיג טפסים לקולומביה ותשלחי לנו.

 מאמא, טעית כאשר כתבת שעל יהודה ללמוד רק שנתיים. למעשה עליו ללמוד ארבע שנים עד

 לקבלת תואר בהנדסה, מכיוון שהוא למד רק קורסים בטכנאות ומכונאות ולא קורסים אקדמיים.

 התואר ייתן לו יתרון רב מאוחר יותר, כאשר יוכל ליישם את התאוריה בשילוב עם הניסיון המעשי

 הרב שיש לו. למעשה, בית הספר הטוב ביותר לאווירונאוטיקה הוא המכון הטכנולוגי של

 קליפורניה, אך אני רוצה להיות בניו יורק. אני רוצה שיונתן ישלח לנו טפסי הרשמה ויודיע לנו

 מה עוד נצטרך. אני משערת שתעודת בגרות גברת סולטר יכולה להשיג ולשלוח לך. אנחנו נחזיר

 את הטפסים ליונתן שימסור אותם לאוניברסיטה. מה תהליך ההרשמה? האם יהודה צריך

 להתייצב שם אישית? מה בדבר הסדר עם המינהל לחיילים משוחררים בעניין שכר לימוד, תמיכה

 ועוד? האם יש צורך לטפל בכך מיד? אני חושבת שבקיץ, לאחר שהוא כבר יתקבל, יהיה מספיק

 זמן. לא? בכל מקרה, תנו לנו מידע מועיל. אשמח לדעת עוד מה המצב היום – האם קשה להתקבל

 לאוניברסיטה?

 ובכן, יש מעט חדש. אמש הלכנו, יהודה ואני, לחתונה. אחד השכנים בחצר שלנו חיתן את הבן

 שלו. בקושי הכרתי את הבן שלו כי הוא בצבא ואינו מגיע לעתים תכופות. הופתעתי מאוד לקבל

 הזמנה, אך אנו שכנים והם הזמינו את כל השכנים שבחצר ולא פסחו עלינו. השכנה הקרובה אלינו

 (השכנה שגרה בחצי השני של הצריף שלנו, ואפשר לשמוע כל מילה הנאמרת דרך המחיצה

 שבמרפסת, אליה אני מתייחסת כאל השכנה בה"א הידיעה), בעלה והבן שלה בן השמונה הלכו,

 והלכנו איתם. אם אי פעם ראיתם קהילה עירונית קטנה, זו בהחלט עונה על ההגדרה. האבא של

 החתן פעיל מאוד בקהילה, הוא נושא משרה ציבורית באחת המרפאות והוא דמות די ידועה, והם

 הזמינו הרבה מאוד אנשים. היא, האמא של החתן (הם אלו שערכו את החתונה כי משפחת הכלה

 כנראה אינה אמידה), שכרה אישה שתעזור לה, ועם הדודה ונשים נוספות הן אפו עוגות במשך

 שלושה־ארבעה ימים לפני החתונה ללא הרף. הן הכינו גם כריכים, ולא הפסיקו לעבוד לרגע,

 ואתמול כל היום נשאו את הדברים מהבית שלהם לבית הקפה שהם שכרו לאירוע. הגשם ירד וירד

 וירד ללא הפסקה. יום קודם החתונה הלכתי עם השכנה שלי (השם שלה סוניה ואני מעריכה

 שהיא בשנות הארבעים המוקדמות) לחנות מסביב לפינה לראות מה אנחנו יכולות לבחור למתנה.

 זה היה מצחיק מאוד. המוכר ידע מי מתחתן והציע דברים שיכולים להיות מתנות מוצלחות. הוא

 נזהר לברור דברים שאחרים עדיין לא קנו להם. סוניה הדהימה אותי כששאלה פרטים על אודות

 השכנים. מה הם קנו וכמה הם שילמו, והוא, באדיבות, נתן לה את כל המידע. מכיוון שיש עוד

 חנויות ברחובות והרבה אנשים הוזמנו ורוב החנויות מכילות אותם חפצים, אני בטוחה שהם

 קיבלו הרבה דברים כפולים. על החתונה עצמה אין הרבה מה לספר. למעשה, היא לא אורגנה

 באופן מוצלח ביותר, לא הייתי קוראת לזה אירוע שכדאי לחזור עליו, כי הרבה אנשים כאן

 עורכים אירועים באופן דומה ואין מקום להשוואה לחתונות שאנחנו מכירים בארצות הברית. היה

 קהל גדול, אך לא היו מספיק מקומות ישיבה לכן כשליש מהאנשים עמדו. הייתה מוזיקה, אך לא

 היה מקום לרקוד. המוזמנים היו קהל מעורב ולא היה אלמנט דומיננטי שיכולנו להבחין בו ולכן

 לא הייתה שירה. היו לנו רגשות אשמה על כך שישבנו, כי עוד ועוד אנשים המשיכו לבוא. חיכינו

 שיגישו כריכים אך זה לא קרה ולבסוף קמנו והלכנו. החופה הייתה בחוץ, אך גם היא לא הייתה

 מיוחדת. ובכן, הם חושבים שזה היה אירוע יפה, והם שמחים, וזה כל מה שחשוב.

 אהבתנו לכולם. בבקשה כתבי, ובקשי מיונתן טפסים. טובה