15 בספטמבר 1948
משפחה יקרה,
מה שלום כולם? איך ההרגשה להיות שוב בעיר? היכן מתגוררת אורה? מה שומעים מיונתן? האם
הוא יחזור הביתה לימים הנוראים? אם לא, הוא יוכל ביתר קלות להגיע לפלשתינה ולחגוג איתנו.
הזמן חולף הולך לו ומעט מאוד חדש, או בעצם, מעט מאוד מתקדם. כתבתי שיהודה אמור לקבל
ארבעה ימי חופשה ואנחנו מתכננים לנסוע. ובכן, היה לו את הזמן, אך לרוע המזל הוא הפיק ממנו
מעט מאוד. לפני זמן מה כתבתי שאנחנו חושבים לשכור דירה עם שרה ואל. ובכן, יום אחד אל
נכנס ואמר שהם מקבלים דירה מהסוכנות ביפו והציע שאנחנו ננסה להיכנס איתם לחדר הנוסף
שם. זו דירה בקומה השלישית, בעלת חמישה חדרים במושגים של אמריקה. נכנסים לחדר
אורחים דרך חדר אוכל גדול, מה שקרוי כאן "הול", ולא סופרים אותו במניין החדרים. המטבח
בגודל נאה (כדוגמת המטבחים בפלשתינה) ושלושה חדרי שינה. הם קיבלו אישור לשני חדרים.
ובכן, היה זה יום שישי, ואנחנו מיהרנו ליפו לראות מה נוכל לעשות. לא ראינו מישהו בעל סמכות,
אך השגנו שני אישורי מעבר ליהודה ולי, אלו אישורים זמניים לכניסה ויציאה מיפו. שכנענו את
האחראי על חלוקת החדרים להסכים שאנחנו נעבור אל החדר השלישי, אבל בינתיים זוג אחר
לקח אותו מאז. בכל אופן, אחרי בילוי סוף שבוע בפתח תקווה, חשיבה ודיון בדברים, הרגשתי
שלא נוכל לעבור מיד. היה עלינו קודם כול לעבור דרך ערוצים רשמיים, אחרת עלולים להוציא
אותנו משם כי הרי אנחנו כבר לא נחשבים עולים חדשים משום שאנחנו בארץ למעלה משנה, וזהו
פרויקט לעולים חדשים. עניין נוסף הוא שאין שם חשמל ולא מרכז קניות, והיו עוד סיבות כאלו
ואחרות. הרגשתי שלא אהיה מסוגלת לסחוב דברים. אולי היה עלינו לעבור מיידית בכל זאת. כפי
שהדברים נראים היום, יש מעט חוק וסדר באופן שדברים מתבצעים שם. עכשיו הצבא טוען שכל
האזור הוא שלהם, ושהסוכנות פלשה לשם. אנחנו זכאים לדיור דרך הצבא, אך היום הם טוענים
שאין להם מקומות דיור פנויים בגלל זה. הרבה אנשים לקחו את חפציהם ומצאו לעצמם מקומות
מגורים בלי לדקדק ברשמיות. לי יש יותר מדי חששות מהתנהגות כזו. אינני רוצה שיוציאו אותי
משם, אם כי אני רואה שבאופן שבו מתנהלים הדברים עכשיו, אין טענה אחת שהיא חוקית יותר
מחברתה. בכל מקרה, שרה, אל והילדים עברו לשם ביום רביעי, והמעבר הסתבר כמשימה קשה.
יהודה היה שם כמה פעמים לפני כן כדי לוודא שאין פולשים למקום ושהמנעול שהוא התקין
בעבורם לא שבור. שנינו הגענו לשם ביום רביעי, לראות איך הם עוברים. בנקודה זו, אל התמוטט
עם חום גבוה והעביר את חמשת הימים הבאים בבית החולים, משאיר את שרה עם כל הבלגן ושני
הילדים. הם היו אמורים לומר שהחדר השלישי תפוס ושאנחנו מתכוונים להיכנס, ובינתיים
יהודה מיהר להיפגש עם רשויות שונות ללא תוצאות. בתוך הבלבול שבבית, הביקורים אצל אל
ובבית החולים ועם זה שהתינוקת חלתה שרה הייתה מבולבלת מכדי לשים לב למה שקורה –
מתחת לאפה וזוג אחר נכנס לחדר. ואנחנו בחוץ. ובכן, ייתכן שעוד נקבל מגורים ביפו, אם הצבא
יחליט שיש לו דירות פנויות. חזרנו לנקודת המוצא, ונתחיל לחפש במקום אחר. בינתיים יהודה
נשלח לשבועיים מחוץ לעיר, לעזור במשימה מיוחדת. כמה שינויים ייתכנו כאשר יחזור; שינוי
בדרגת השכר וכנראה שינוי התפקיד. יהיה לנו משהו יציב לתכנן על פיו חיפוש מקום מגורים, כמו
מקום והסכום שנוכל להרשות לעצמנו להקציב לכך. אני מרגישה שאנחנו מסתובבים במעגלים
לפעמים. ביום שישי שוב תכננו לנסוע, אך יהודה חזר מאוחר ועייף. הוא חזר עם שתי פרגיות
טריות, אפילו את הנוצות לא מרטו מהן. הן היו מתקלקלות אם היו נשארות יום אחד בחום,
ושנאתי את המחשבה לזרוק אותן. שרה הייתה לבדה בבית משום שאל היה בבית החולים, כך
שהחלטנו להישאר בבית, לבשל את העופות, ללכת לשם למחרת ולהביא איתנו את ארוחת
הצהריים שלנו. רצתי לקניות כי לא היה לנו דבר בבית, כי לא תכננו להישאר בבית. יהודה
התיישב על הרצפה למרוט ולנקות את הפרגיות. הוא עשה עבודה נהדרת. אני הכשרתי אותן
ובישלתי מרק עוף. למחרת ארזנו את הארוחה ויצאנו ליפו (שניים־שלושה מילים בסך הכול).
בשכנות לשרה גר זוג אמריקאי שנמצא בארץ רק כמה שבועות. טלטלו אותם הלוך ושוב עד שהם
מצאו מקום מגורים. הם עברו כמה לילות ברחובות כמו האחרים, עד שקיבלו חדר בשכנות לשרה.
ייתכן שהגבר יצטרף לתזמורת הפילהרמונית, אם תקציב התזמורת יאפשר זאת (בארצות הברית
הוא ניגן בכל מקום אפשרי), אך בינתיים עליהם לשמור על כל פרוטה. גם הם הוזמנו לארוחת
הערב. הם הביאו עמם קצת ספגטי ומנה אחרונה. הייתה לנו ממש חגיגה. הוצהר שהעוף טעים
מאוד. אמרתי שיהודה הגיע הביתה באופן לא צפוי עם עופות, מה שגרם לי בתחילה יאוש. זוהי
רק דוגמא למתנות הרבות שהבחורים ביחידה מציפים בהן את יהודה. בחור אחד ניגש אליו
והפציר בו לקבל אותן ולא היה מוכן לקבל סירוב. יהודה עכשיו שני בפיקוד, אך הוא מקובל הרבה
יותר מהמפקד שסיים קורס קצינים. הבחורים מגיעים אליו כאשר הם רוצים משהו. הם באמת
מחבבים אותו ומכבדים אותו. הם מביאים לו מתנות לא מפני שהם רוצים טובות, אלא כהערכה
על כל דבר קטן שהוא עושה לכל אחד כדבר המובן מאליו. הוא לא מפלה, לא לטובה ולא לרעה,
ולא מחניף לאיש. הוא מתייחס לכל אחד בהתחשבות ומדבר איתם כמו מענטש. מאוד יפה לראות
כמה כולם מעריכים אותו, אף שהשפעתו על הבכירים מועטה. הוא הביא הביתה הכול; צנצנת
שמנת, שק ענבים, אבטיח, שק סוכריות, שק תפוחים, ביצים ועוד. הוא קיבל גם שישה זוגות
תחתונים, שהבחור שהביא לו אותם התחנן לפניו שלא יסרב לו ועוד הבטיח חיתולים לתינוק.
כמה בחורים בנגרייה בונים לו ארונית, וכמה עובדים הבטיחו לו תיק מעור. בזמנים כאלה, כאשר
האוכל יקר המציאות כל כך, למתנות הללו יש משמעות רבה. אני מרגישה גאווה כאשר אני פוגשת
אנשים שיהודה עובד איתם ורואה כמה הם מחבבים אותו. אתמול בלילה הוא הגיע מחוץ לעיר
להשתתף בחתונה של אחד הבחורים. יצאנו מהעיר והגענו די מאוחר. החמצנו את הטקס, אך
אנשים עדיין אכלו, שתו, רקדו והיה שמח מאוד. לחתן יש רק אח אחד, מבוגר יותר (היחיד
שנשאר מכל משפחתו), והיו שם עוד כמה בחורים מהיחידה. הוא התרגש מאוד כאשר יהודה
נכנס. בחור מצוין. אחיו התיישב וסיפר את כל סיפור חייהם, סיפור שהוא במידת מה הסיפור של
כל כך הרבה אנשים פה, החוויות שלאחר המלחמה. כיצד הוא הגיע לפלשתינה, ופגש באנשים
מהעיר שלהם שסיפרו לו שאחיו בחיים ונמצא בפלשתינה. את משפחת הכלה הם הכירו עוד
מהבית. הם כולם מגיעים מהעיר חלם. הם שרו הרבה ברוסית ואחר כך רקדו הורה. זה היה בשני
החדרים של הכלה. בית עץ ישן, כנראה של מתיישבים שגרו שם הרבה שנים. כשעזבנו, החתן
ליווה אותנו עם חבילה של שוקולד ותפוחים. היום יהודה עזב שוב את העיר אך יחזור בסוף
השבוע. אני מניחה שכל הפסקה האחרונה נשמעת כהתרברבות גדולה, אך מכיוון שאין לי נגיעה
גדולה בעניין, אני יכולה פשוט ליהנות מזה, לצד כל הריצות שהרשויות והעסקנים גורמים להן,
ומשום שאנחנו עדיין תקועים באותו חור עם אותה אי נוחות ואותם צרכים, מאוד נעים לפגוש
אנשים כאלה, המביעים הערכה. מאוחר, ועלי לאכול משהו לארוחת ערב. זה משהו שאינני אוהבת
כשאני בבית ויהודה מחוץ לעיר. אין לי חשק לבשל או לערוך קניות לעצמי, ואני מזניחה ארוחות.
בתחילת השבוע הייתי אצל שרה וישנתי שם, אך כאשר אל חזר לא היה חדר נוסף, לכן חזרתי.
פיליס קפצה יום אחד בשבוע שעבר. היא נראתה טוב.
אוי כן, בשבוע שעבר יהודה הלך לראות את לואי (חשבנו שאולי יש לו קשרים עם אנשים
האחראים למגורים), אך לא הצליח לראותו כי הוא היה עסוק יותר מדי. הוא חזר לתל אביב
ולאחר המתנה קצרה בתוך בניין משרד הבריאות (רוב משרדי הממשלה סמוכים למקום עבודתו
של יהודה בפרוור העיר) הוא זיהה את גברת קנטור. למדנו שגם היא נמצאת בתל אביב, עובדת
במשרד הבריאות. היא נתנה ליהודה פתק שעליו כתובתה כדי שהוא יאסוף את הרדיו שלנו ממנה.
השארנו אותו בבית שלה ב־29 בנובמבר שעבר ולא הצלחנו לקחתו מאז. לבסוף יהודה אסף אותו.
מרוב זעזועים וטלטלות שעבר היה עלינו להחליף בו חלקים, והוא ניגן בחנות למכשירי רדיו אך
טרם ניגן בביתנו, אבל זה בגלל החשמל כאן. קיימים שינויים במתח החשמל מרוב עומס. מעניין
שהרדיו של שרה, מכשיר מצוין, היה מלא חשמל סטטי כאשר היינו בפתח תקווה, כך שהוא
השמיע רעש יותר מאשר צלילים. ביפו, שבה הרבה שטחים פתוחים ופחות צפיפות, הוא מנגן
באופן צלול לגמרי. אולי, אם נעבור לפרוור, גם הרדיו שלנו ינגן יפה.
מאמא, האם התקשרת עם מלטי פרידברג? אל תשכחי לעשות זאת. אגב, אולי הוא יוכל לומר לך
שם של מישהו (אולי מקיבוץ ה') שמפליג לפלשתינה בימים אלו ויהיה מוכן לקחת חבילה. אם
תהיה להם אפשרות לארוז זאת במטען הגדול, אנחנו מבטיחים לשלם להם את סכום המכס
ולאסוף את זה מהם. אין סיבה שיתנגדו. אם את שולחת חבילה הודיעי לי עם מי את שולחת
אותה, וכן אילו סידורים קיימים למשלוח חבילות בדרך האוויר. אם קיים סידור כזה שאינו יקר
מדי, אני אעריך זאת אם תשלחי לי שמלת הריון בדרך זו. שאר הדברים כמובן יכולים לחכות, אך
בזה אוכל להשתמש מוקדם יותר. (דואר חבילות רגיל לוקח כמה חודשים ואני חושבת שדואר
חבילות אוויר רק כמה שבועות). או כן, הזכרת מקרר. כמובן שהיינו שמחים אם היה לנו אחד. אני
לא בטוחה אם כדאי לשלוח מקרר באונייה. לקנות אחד בארץ עולה בין 100 ל–150 לירות
פלשתינאיות. אני משערת שזה זול יותר בארצות הברית. אינני יודעת כמה עולה משלוח, אך אני
יודעת שהמכס אינו כל כך גבוה על מתנות. אני מרגישה בסדר אך ישנה הרבה ומתעייפת מהר.
האם סלמה כבר ילדה? אהבתנו לכולם.
מה בדבר כמה תמונות?
טובה.