כבוד
מורנו ורבנו הרב הראשי,

אני כותב מתוך חרדה עמוקה ביותר לחיי אחינו דב גרונר.
ברגע זה הגיעתני הידיעה, כאילו הוא הסכים לתת רשות לערער בשמו
בפני "המועצה הפרטית" של המלך האנגלי. אנחנו השארנו לו בענין זה את חופש
ההכרעה: הוראה חיובית לא יכולנו לתת, הוראה שלילית לא היינו רשאים לתת.
אולם השתלשלות הענינים ביומיים האחרונים, וזו שתבוא מן ההכרח בימים הבאים,
מביאתנו לכדי מסקנה שאין להטיל בה ספק, כי הערעור הארור קובע את נפשו
של דֹב. ייתכן שהמועצה תתיר את עצם הגשת הערעור
הפורמלי, אבל הערעור יידחה בדיון של השלב המכריע וכל המומחים המשפטיים החושבים אחרת טועים
ושוגים או מתממים. בינתים לא תשקוט הארץ – והיא לא יכולה לשקוט במצב
הידוע לכולנו – ודֹב, אחרי ישיבה של שבועות או חדשים בתא הנידונים
למוות, יוצא לבסוף להורג.
מוסרים, כי דֹב נתן את הסכמתו תחת השפעת דבריו של
כבוד הרב. אני, כמובן, בטוח ומשוכנע שכב' הרב השפיע עליו בכוון זה
מתוך כוונה אחת ויחידה: להציל נפש בישראל וביחוד נפש כה יקרה. אולם
כב' הרב הוטעה ואני חוזר על אזהרתי החמורה, כי החתימה הזאת כמוה
כחתימת גזר-גורלו של הנידון. ואלמלא החתימה היה מקבל את החנינה בימים
הקרובים ביותר, מאחר שעשינו מה שעשינו והתרינו במה שנהיה נכונים לעשות,
באם יבוצע הפשע.
על כן אבקש את כב' הרב, בשם אותה מצווה עתיקה של קיום נפש
בישראל, לבקר ללא דחוי אצל גרונר ולהודיעו, כי כב' הרב מבטל את הַצַוו
המוסרי, שהטיל עליו בפגישה.
בינתים לא נתן הוראה לגרונר, אבל אני מודיע מראש כי נהיה מוכנים
לפקד עליו שיבטל את החתימה שהוצאה ממנו – "המוסדות" ואחד מעורכי-הדין נהלו
פה משחק שאינני רוצה לכנותו בשם הנכון – באשר זוהי הכרתנו, כי רק בדרך
זו אפשר עוד ברגע האחרון להצילו מידי התליין. אבל אם אמת נכון הדבר, כי
גרונר נתן את הסכמתו בהשפעת כב' הרב, אינני רוצה מעל ראשו ומבלי להסביר
לו את הענין ולהזהיר על חומרתו, לשנות את ההחלטה הטראגית.
כב' הרב, כל רגע הוא יקר והריני מחכה לתשובה. בינתים נעכב
את עצם הגשת הערעור ונזהיר את עורך-הדין המשחק בנפשו של אדם, כי
לא יעיז לעשות כל צעד ממשי כל עוד לא יקבל את ההוראה הסופית.
בהוקרה ובהערצה
ח' שבט, תש"ז מ.