יום ששי בבוקר.

[עמוד 1]
יוסי יקר!
כואב לי הלב כי הבנים שלנו נהיו כל
כך קוטרים, הצרה שאין לי מה להשיב
להם כאשר אני בעצמי נהפכת לכזאת.
אני כותבת על רגל אחת, רציתי
לכתוב עוד אמש אבל פשוט הייתי יותר מדי
עיפה שמרב [שמרוב] עיפות לא ישנתי בודאי
חצי לילה, ולא הייתי מסוגלת גם לכתוב
וכי בכלל מסוגלים לבטא את כל מה
ש"מתרוצץ" בלב במשך כל הימים והלילות
הארוכים האלה בהם אני נמצאת בעצמי מתכרבלת
בשעה 10 בערב בסמיכה [בשמיכה] ומנסה להרדם…
שואלת ושואלת מתי יהיה הסוף… האם
באמת כך ימשכו כל חיינו…
אני לא רוצה להכביד עליך אך חוסר
הצדק (כדברי הבן) בעולם במדינה ואף
בכפר יהושע שלנו ובצבא שלנו, מדי פעם
אומר דרשני. ואם כל ההכרה שבמעשיך
[עמוד 2]
ובתפקידך חושבני שאתה לא יחידי
למדינת ישראל.. ואף לא יחידי
לצה"ל ואיני מסכימה (אם כל הדיעה
והמתח שבחזית) לרעיון של
נתוק כזה. יוסי אין לזה דוגמא
בכל אופן לא לבני הכפר (פרט אולי
לצעירים מאד שבהם) והשאלה היא
לא רק מבחינת המשק, קודם כל הבנים
ועכשו גרוע יותר מאשר תמיד מפני
שהשאלות רבות הם נבוכים ואין בכלל
מי שיענה להם. (רמי מאים [מאיים] בחו"ל
עומר בגח"ל), למה הגענו?
הלב כואב ובכלל כולי כאב אחד והנורא
הוא שבכלל איני יכולה לשתף אותך בכל מה
שעובר עלינו הנתוק הוא כה חריף איני יודעת
אפילו אם אתה מרגיש כמוני בכל אופן יוסי
איני רואה הצדקה לזה ואפילו כשאתה
סא"ל בצהל ושאנחנו במלחמה. איני יודעת
אם הבנת אותי קשה להסביר זאת
[עמוד 3]
נראה לי בטלפון שאתה צוחק ממני שאיני
מבינה איך אתם חיים ומה אתם
עושים, יוסי אני מבינה יותר מדי טוב
וזו גם אחת הסיבות שאני
כל כך מתוחה. בכל אופן בלי עורף
אין חזית…
אסים בזאת
שלך
נירה.