31.12.1947
משפחה יקרה,
שנה טובה.

4.1.1948
שוב שלום, התכוונתי לכתוב אתמול אבל הייתי בשיחה עד מאוחר והלכתי ישר לישון. יהודה היה
שבוע בבית דגון. הוא פוטר מעבודתו לפני שבועיים ונשלח לשם לזמן מה. אין שם כל כך הרבה
עבודה, אך מטעמי ביטחון עלינו להחזיק שם קבוצה של 25 איש כל הזמן. המקום בנוי כמו מבצר
צלבני בעל חצר פנימית.
ובכן, ערב השנה החדשה עבר בשקט עד כמה שהדבר אמור בחגיגות והתרגשויות. נמשכות היריות
הרגילות שאנו שומעים כל לילה ולא יודעים מי מפוצץ את מי או האם מדובר באימונים של
הבחורים שלנו, של הערבים או של הבריטים. כולם "מתאמנים". אתמול יהודה חזר והיום היה
לשנינו יום חופשי אחרי שבועיים. זה היה יום נורא ואיום. גשמים ורעמים כל היום, רוחות קרות,
וכעת כל התכולה באוהל לחה, כלומר יום טוב להישאר במיטה. וזה מה שעשינו בין הארוחות;
קראנו, ישנו, ושמרנו על עצמנו יבשים. האוהל שלנו דולף בקצוות אך אינו כל כך נורא כמו רוב
האוהלים. ועם הדלת כבר לא כל כך קר. לאמתו של דבר, פחות קר מאשר במשך שאר השבוע
יהודה הלך העירה הערב, כדי לסדר שיחזירו אותו לעבודת הבנייה מחר. המצב הכלכלי כאן חמור
מאוד. עבודת הבניין, לדוגמא, סובלת כאשר בית החרושת הקטן "סיליקטא", שנמצא בחולות
נחלת יהודה ומייצר לבנים עשויים מחול וסיד, מפסיק לפעול ואינו מייצר לבנים. "סיליקטא" אינו
יכול לפעול בתפוקה מלאה כל עוד אין לו מספיק סיד, אך כל עסקי הסיד הקטנים בחלק זה של
הארץ הם עסקים פרימיטיביים של ערבים, ועכשיו גם לא מובילים סיד (כנראה מפחדים
להסתובב כאן). זהו אפוא מעגל קסמים. כשהגענו הנה, לקיבוץ, היינו בעסקי אבן הסיד אך במשך
הזמן הפסדנו כסף מתחום זה. יכולנו או להשקיע הרבה ולהפוך את העסק לרווחי או למכור אותו.
מכרנו אותו ל"פועל המזרחי", ולא עבר זמן רב והם פשטו את הרגל ומשרפות הסיד פסקו
לחלוטין. בימים אלו יש שם צוות שלם של אנשים שמלקטים שאריות אבנים ופסולת סיד וכל
סוגי החומרים הזרוקים סביב. מקבלים כסף טוב עבור זה. בקיבוץ יש לנו שני חברים העובדים
ב"סיליקטא", והעבודה שלהם לא סדירה.

המחנות הצבאיים הבריטיים הם מקור תעסוקה לנו ולמספר לא מבוטל של תושבי תל אביב. יש
לנו כשבע בחורות המועסקות שם כמזכירות בשפה האנגלית, מנהלות חשבונות ועוד. כל
הקצרניות והמדפיסות הן מארצות הברית ומקנדה, והן עכשיו עברו למחנה צבאי קרוב. מכיוון
שמחנות אלו מעסיקים בכל העבודות האחרות רק ערבים, לא כל כך בטוח לעבוד שם. יש שם כ־
250 עובדים ערבים לעומת כ־ 50 יהודים. הבריטים אינם מתיימרים להציע לעובדיהם הגנה או
אבטחה מכל סוג שהוא, גם לא בשטח שלהם. להפך, הם נהנים מהמצב ומצרפים את מספר
הנרצחים שלהם למספר הכולל. אחרי הפיצוץ שביצע האצ"ל בשבוע שעבר נגד הפועלים הערבים
בבתי הזיקוק בחיפה ונהרגו בו שישה ערבים ושלושה מהתוקפים, הייתה תסיסה בקרב העובדים
היהודים. כמה אצ"לניקים עברו בתוך מונית וזרקו פצצה על שורת ערבים שהיו בדרך לבתי
הזיקוק, והרגו כעשרה מהם. קבוצת ערבים, בהתפרצות של זעם, התנפלו על שורת עובדים
יהודיים ורצחו כ־ 40 או 50 בסכינים ואגרופים. הבריטים היו עדים לנעשה. היישוב התעורר למחות
נגד טרוריסטים יהודים שאחראים למעשה. יש לציין שעד אז שרר שלום בין ערבים ויהודים
השותפים לעבודה. גם בבתי הזיקוק, עד האירועים האחרונים התקיימו יחסים טובים בין שתי
הקבוצות. בכל מקרה, היום מתקיימת שביתה של כל העובדים היהודים במפעלי הצבא והממשלה
בדרישה לביטחון ולהגנה בעבודה. הבחורות שלנו הפכו זמנית למלצריות בחדר האוכל.

האם המברק הגיע לדוד וללייני? המצב כאן מנע מאיתנו לשלוח אותו קודם לכן. שלחנו אותו
בבוקר 21 לחודש. מה שלום כולם? אכתוב שוב בקרוב. אל תדאגו, אנחנו מרגישים מצוין. באהבה,
ד"ש לכולם מיהודה וממני, טובה.