22 בנובמבר 1948
מאמא יקרה,
היום היה לנו באמת יום דואר. קיבלנו צרור דואר שהועבר מתל אביב, ובו מכתב קצר […]
ולואי, כי יונתן השאיר שם כמה ניירות ותמונות. הם מדברים על כמה שבועות של חופשה בתל אביב, אך לואי עדיין מחפש עבודה ולא יודע היכן הוא עומד. עוד מכתב קצר הגיע מחנה קנוביץ, המלמדת בדגניה, שהודתה לנו על כרטיס הברכה לשנה החדשה ששלחנו להם. קיבלנו גם הודעה מהשירות לפלשתינאים, שאנחנו יכולים לבוא ולקבל חבילת מזון. (בשבוע שעבר היינו שם, ניסינו לברר מה עלה בגורלה של החבילה ששלחת לנו אחרי שכתבת שקיבלת הודעה מהם שהיא הגיעה.
נאמר לנו שהם מטפלים בחבילות רבות ויודיעו לנו בדיוק מתי נוכל לבוא לקבל אותה). הדבר
הטוב ביותר היה לקבל שני מכתבים מהבית. אחד ממאמא והשני מגברת סולטר. אני שמחה מאוד שהצלחת לשלוח את דברי התינוקות עם הזוג הולנדר. אנחנו נשמח ללכת להביא אותם כאשר יתקשרו ויודיעו לנו מתי הם מגיעים והיכן מתאכסנים, דבר שהם יעשו, אני מקווה, במהרה. רוב האנשים "הולכים לאיבוד" לכמה חודשים לאחר שהם מגיעים ארצה, מלבד מר לנדאו, כפי שכתבתי לך במכתבי האחרון. הוא הגיע מיד, ושניהם, הוא והשמלה, התקבלו בברכה גדולה.
(מסרי את תודותינו לג'נט והחברה שלה על האיחולים שהן צירפו). יוסף ופיליס היו אתמול אצל בעלת הבית שלנו בתל אביב ומצאו הודעה מאדון פליישר שמוסרת שהוא השאיר שם שמלה ומכתב ממך. המכתב נשא את התאריך 21 בספטמבר כך שאינני יודעת מה קרה בינתיים, אלא אם הם הגיעו לפלשתינה דרך סין.
ובכן, אנחנו במקומנו החדש כבר שבוע. אף שלא התמקמנו לגמרי, עברנו את השלב הראשון
בארגון ובסידור. רוב הדברים במקומם. עדיין יש לעשות את הדברים הגדולים, ולרוע המזל, הם
יכולים להתבצע באופן בלעדי רק על ידי יהודה, שאין לו כמעט זמן. גם מחשיך כעת מוקדם, וכבר בחמש בערב האור החזק ביותר הוא אור הנרות. כמעט בלתי אפשרי לנצל את הערבים. אני צריכה לטפל בווילונות ובעוד אי אלו דברים, שאם הם לא ייעשו לפני שאני מגיעה לבית החולים, הם לא ייעשו לזמן רב מאוד מאוד.
לא. מעולם לא שמענו מחברת אנדיקוט אקספרס. אני מקווה שנשמע מהם בקרוב, כי החורף
מתקרב וישנם דברים שנרצה כמו מעיל חם ליהודה. אני לוקחת דברים בקלות בימים האחרונים.
עבדתי קשה מדי בהכנות למעבר. כיבסתי וגיהצתי הכול וגם ארזתי. כאן היה עלי לחטא ולשטוף רצפות. לאחר מכן חשתי די רע. הייתה לי דלקת חמורה. עכשיו אני בסדר, אך לא מסתכנת ולכן אני כמעט שלא עושה דבר. אני אפילו לא מבשלת בבית. קודם כול, יהודה אוכל במקום העבודה ואני משיגה ארוחה זולה במסעדת חיילים שנפתחה מעבר לפינה. בכל ערב יהודה ואני אוכלים שם ארוחת ערב קלה. במשך היום אני אוכלת שם עם יוסף הקלמן. הוא קורא לי, ואנחנו הולכים לאכול. כשפיליס פנויה היא כמובן באה איתנו. הם מגישים ארוחה בשרית ארבע או חמש פעמים במשך השבוע. הארוחות כשרות וזולות מאוד מכיוון שהמחירים הם לאנשי צבא. (אני מתלווה כאשת חייל ואין התנגדות לכך). ובכן, אף על פי שאצטרך לבשל בעתיד בבית, כי לא נצא ונשאיר את התינוק לבדו, לעת עתה, כל עוד אין לנו חשמל וארגז הקרח שלנו אינו פועל, קל הרבה יותר מבלי לבשל. קנינו מקרר יד שנייה, ואף שריססתי אותו בדי־די־טי ואני מקווה שהוא נקי, עדיין עלינו לשפשף אותו ולצבוע אותו בצבע כרום או משהו דומה לפני שנכניס אותו הביתה. יש לי פתילייה שלא השתמשתי בה הרבה בתל אביב כי הייתה לי פלטה חשמלית, אבל עכשיו אין ברירה, ובבקרים אני מכינה עליה קפה ליהודה, לפני שהוא יוצא. ניסיתי להשתמש בה לאפיית עוגה לשבת, אך ניסיון זה היה כישלון מוחלט. קניתי את "סיר הפלא" המפורסם שהוא "בטוח", אך אין לי מושג כיצד לשלוט בלהבה. הלהבה אינה מאוזנת והכול משתבש. אבא סולטר הגיע ביום שישי אחר הצהריים לביקור ועזר לי לפצח אגוזים ולבחוש את העוגה. פיליס ויוסף הזמינו אותנו לארוחת ערב שבת, ואני הצעתי להביא עוגה למנה אחרונה. העוגה הצטמקה לחלוטין והחלק החיצוני נשרף. הייתי תקועה. יהודה חזר הביתה ונתתי לו חתיכה קטנה. אני אכלתי שני פרורים,
נשארה חתיכונת קטנה והרגשתי נורא. בכל מקרה הלכנו להקלמן לארוחת ערב, הבאתי רסק
תפוחי עץ ואת שארית העוגה, וכולנו התבדחנו על העניין. פיליס נעשית "בריה" (בידייש) הם
מקבלים חבילות בשר מארצות הברית, והיא מקשטת את האוכל ואת השולחן יפה מאוד. הייתה אווירת שבת נעימה והיה גם יין טוב. אגב, אנחנו במרחק שדרה אחת מהם. כל העיר הזו די קומפקטית, ואנחנו במרחק רחוב אחד מהכביש הראשי. עד כה עשיתי מעט מאוד קניות שם, ואני נהנית מהשקט שבחצר האחורית שלנו. זו הרגשה טובה מאוד להיות בעל חצר לאחר תחושת הסגירות שהייתה לנו בתל אביב. התרנגולות מסתובבות בה חופשיות והקמתי לי חבלי כביסה. אנחנו מתכננים לסלק את החצץ הקרוב לבית ולסדר ערוגת פרחים, ואת שאר השטח ננקה ליצירת מקום ישיבה או פינת עבודה, ואולי מאוחר יותר נניח שם שטיחון לתינוק. נכון לעכשיו, החיסרון היחיד הם הזבובים, אך עתה עונת הזבובים, בדיוק לפני עונת הגשמים, ואחר כך הם נעלמים. אני מקווה שהעונות הבאות תהיינה מהנות.
אמש ירד הגשם הראשון על קורת הגג החדשה שלנו, ואנו שמחים לבשר שהמקום החזיק מעמד. הגג לא דלף. היו נקודות רטיבות על הרעפים, אך הגשם לא נזל פנימה. כמובן, עלולים להיות גשמי זעף ואז מי יודע מה יהיה, אבל גשמים אלו היו ממוצעים, והתוצאות מעודדות. בעלי הבית הם זוג קשישים, אנשים נחמדים מאוד. הם בפלשתינה 42 שנה. נמלטו מהפוגרום הרוסי של שנת 1906 הם אנשים שומרי מצוות ועובדים קשה מאוד. היא ממשיכה להשתדל לתת לי תחושה טובה, והביאה לי כמה ארגזים. היא אומרת שעלי להשתדל להקל על עצמי ככל האפשר. היא מספרת שלהם היה הרבה פחות כאשר הם הגיעו לארץ, אך היא התרגלה, ועכשיו היא אוהבת את המקום על הקשיים שבו. יש לנו עץ דקל שפורש ענפיו בדיוק מול החלון שלנו. ובכן, אני מקווה שכולכם בריאים ולא קר מדי. כאן קריר באופן המקל על חום החמסין הקשה.
חשבנו לקפוץ למשפחת הרבטור. הם גרים במרחק לא רב מכאן ברחובות. מי מהמשפחה נמצא שם עכשיו?
דרישת שלום לכולם. באהבה ממני ומיהודה, טובה.