יום ב' כ"א בסיון 28.6

יקירי זרבבל
מלֵאַת צער אני על כי חלף כבר שבוע שלם מאז כתבתי אליך בחפזון
בפעם האחרונה. היה בדעתי להמשיך מיַד ולא עלה הדבר בידי. המארעות
אצלנוּ מתפתחים במהירות עצומה, החויוֹת כּובשות את כל יֵשוּתִי בזוּ אחר
זוּ, ואין אפשרות לשאֹף רוח בין אחת לשניה. בעודֶנִי נתונה כֻּלי למתיחות
הצפִיָה לבֹאוֹ של אמנון לחֹפש מבלי היות בטוחה כי אמנם תִּנָתן לוֹ האפשרות
לכך, ושרוּיָה יחד עם זה בחרדה לנסיעה זוּ, באם תאוּפְשָר, היות והמִצְרִים מחזיקים
בנקודות שונות בדרך זוּ ואינם נותנים מעבר, וימי ההפוּגָה חולפִים והחשש
להתלקחוּת הקרבות מחדש בכל רגע מאַיֵם, בעודני שקועה איפֹא בהרהורים
קשים אלה, נתכה עלינוּ לפתע מהלוּמַת הפרשה העגומה והמדכאה, פרשת אנית
הנשק של אצ"ל, אשר הדיה הגיעוּ בודאי גם עדֶיךָ שם. לא אתעכב על הפרטים,
הם בודאי ידוּעים לך. יודע אתה כמה רגישה אני, וכמה עמנו הכלל והלאֹם
קלועִים ושזוּרים בנפשי בחיי הפרטיים, עד כי אין לי כל יכֹלת להפריד ביניהם,
ותבין כמה קשה ומרה היתה חויה זוּ בשבילי, מכל הבחינות וכמה דִכָּא אסון
וקָלוֹן זה את רוחִי. על התנהגות האצ"ל ומנהיגוֹ לא כדאי אפילוּ להרחיב את הדבּוּר,
לי ברור היה תמיד כי שום מטרה אינה מקדשת אמצעים בזויים ושפֵלים, ובדרכים
נִלוֹזוֹת אין לחנך לאחריות וליֹשר לב. הם תקעוּ סכין בגב ממשלתנוּ הצעירה הנאבקת
קשות עם מכשולים ואבני נגף מכל צד ובעודנוּ עומדים מבודָדִים, ללא עזרה מן החוּץ,
מול אויב חזק מאתנוּ השואף להכחידֵנוּ. ברור שבתנאים אלה היתה מוכרחה
הממשלה להגיב על הבגידה מבפנים בתֹקף ובמרץ. ובכל זאת אי אפשר להשלים
עם מלחמת אחים זוּ, עם שפיכוּת דמים המונית, נוסף על דמֵנוּ הרב שנשפך
ע"י זרים, ועם אבדן הנשק החסר לנוּ כאויר לנשימה. האמינה לי, התהלכתי יומַים
כַּצֵל, כואבת בנפש ובגוף ממש, והנה, ביום חמישי לפנות ערב הפתעה מזעזעת.
אמנון נכנס לפתע, ועומד לעינַי, בריא ושלם, חביב ונחמד כתמיד.
לאחר כל מה שעבר עליו במשך קרוב לשלשה חדשים, היתה זוּ זכות גדולה
ונפלאה לראותוֹ כך בבית. כה מרובות האמהות אצלנוּ אשר לא זָכוּ לכך,
מחשבה מרה זוּ לא נעדרה מלבי אותוֹ רגע, והגבירה את התרַגשוּתי וסערת
רוחי. פניו אינם רעים, אם כי רָזָה, וחשוּב בעקר שרוּחוֹ איתנה וטובה עליו.
לא פללתי ממש לראותוֹ כה בריא בגוּף ורוּח בימים אלה, ומעריכה אני יפה
חסד גורָל זה עמנוּ, ואסירת תודה אני לוֹ על כך בכל לבי. לאחר שבועות רבים
וארֻכּים אכלנוּ סוף סוף יחד את סעוּדת ליל השבת, כי גם רם בא לכבוד המאורע,
רק מקומך היה פָּנוי, וחסרונך הדאיב את לבנוּ. אמנם שמחתנוּ היתה עדֵי רגע,
כי כבר למחרת בֹאוֹ, ביום שישי לפנות ערב שֻדְרָה ברדיוֹ הפקודה לכל אנשי הנגב
הנמצאים בחופשה להתיצֵב ביום הראשון בבקר בתל-אביב, כי בֵינְתַים הפרוּ המצרים
את ההפוגה, בסרבם לתת מעבר לשיָרוֹת המָזון לנגב, ומשקִיפֵי או"מ והמתַוֵך
בֶרְנַדוֹט בראשם הואילוּ בטובם להרשות לישראל "לִפְעֹל" בתשובה להפרה זוּ. ובכן
מוכרחים היינוּ להסתפק בשני ימי חֹפש בלבַד, במקוֹם שבוּע שלם שהגיע לוֹ,
וכבר אתמול בבֹקר עזב את הבית ונסע לתל-אביב. נסעתי אִתוֹ וחכיתי
שם במשך כל היום עד קבלת הפקודה הברוּרָה: לחזֹר מִיַד לנֶגֶב, יחד עם כל
האחרים כמובן. נתבטלה גם כן התכנית שנקבעה תחלָה, שלפיה צריך היה ללכת אחרי
החֹפש, לקורס של מפקד מחלקה (מ"מ). את התפקיד הזה (המעלה אותוֹ לדרגת קצין)
כבר מלא בפֹעל בזמן האחרון, על פי מִנוּי מקוֹמִי שם בנגב, ולפיו עָברוֹ
את הקורס. הוא עצמוֹ היה מרוצה מאד מפקודה זוּ. לחזֹר ואולי גם השתדל בדבר, כי
לדעתוֹ אסוּר היה לוֹ לעזֹב עתה את המקום שם ורצה מאד לשוּב. נוּ, לא
הספקתי כמובן להנות וכבר חלפוּ היומַיִם, ואף הוא לא הספיק לנוּח ולישֹן דֵי
שָבְעוֹ אחרי כל העמל והתלאה אשר עברוּ עליו, אבל כאמור העריך גם הוא זכוּת
זוֹ, אם גם לזמן קצר כ"כ, ומצב רוחוֹ לא נפגם. אתמול לפנות ערב יצאוּ לדרך ומקוה
אני כי הגיעוּ בשלום. מכתבוֹ הקצר והנחפז אליך בודאי לא יספק אותך, כי נכתב
בבֹקר לפני צאתוֹ מהבית, אך יש לסלח לוֹ, כי באמת לא בוֹ האשמה, זמן הנֹפש שניתן
לוֹ היה כה קצר, מוכרח היה לישֹן הרבה, כל כמה שחס על אבוּד זמן זה, נמצאים פֹה בחֹפש
חביריו שבאוּ ממקומות שונים בארץ, והריהוּ בן תשע-עשרה ולִבּוֹ פורח…
היום יום השבעת החילים, גם זה מאֹרע כביר בהסטוריה שלנוּ, ומה צר וכואב
שהגענוּ לרגע זה שסועים וקרועים מחדש, לאחר האִילּוזיה הקצרה של לִכּוּד הכּחות.
מבקש אתה לכתֹב כיצד אני מסתדרת ומחיי יום יום, יתכן אמנם כי הזנחתי את
הפרק הזה במכתבַי בזמן האחרון, אבל קשה עפ"ר לעבֹר לענינים אלה הנראים פעוטים
ותפלים, אם כי קשים למדַי. יֹקר החיים מאמיר והולך בלי סוף ובלי גבוּל ומשכֹּרות
העובדים למיניהם עולים גם הם בהתאם לכך. פקידי הסוכנות מקבלים כבר מאפריל
תוספת של 15% ולכן גם המורים. בהשקאת הפרדס ישנם קשיים, כי המחסור בידים
עובדות גדול והעבודה יקרה מאד והספק אם כדאי כל זה לפרדס כשלנוּ אינוֹ נותן לי
מנֹח, ובכל זאת איני יכולה להחליט על דעתי עצמי להזניח, ביחוּד לאחר שכתבת
פעם בתשובה לשאלתי כי יש להשקוֹת. העצות מן הצד אינן ברורות כמובן, כי מי
יקבל על עצמו את האחריות? אך יותר מכל אלה מטרידה אותי שאלת העבודה
לעתיד, עת תשוּב. יום יום רואה אני בעתון על מִנוּי אנשים לתפקידים שונים וחרדה
אני לעתידך. טוב היה אולַי שתכתֹב בנידון זה ללְּבָנוֹן, ברנשטיין ואחרים.
ומה אתך לא ברוּר לי גם כן. האם תסימוּ את התפקיד עם גמר התכנית
בארגנטינה? והסיוּר בארצות האחרות האם נתבטל? ועל מצב בריאותך ועיניך לא
כתבת גם כן דבר. אמנם מאמינה אני לך כי רבים הם הרהורי לבך, אם האם תסתפק
אתה בהרהורים שלי אשר לא יעלוּ על הניר ולא יגיעוּ עדיך? מחכה אני
למכתביך, האחרון שקבלתי לפני שבוע היה מיום 1.6 כלומר חֹדש כמעט עבר
מאז הִכָּתבוֹ. במשך חֹדש זה כתבתי אליך כמה מכתבים ואיני יודעת אם קבלת אותם.
מאד לא נֹח משלֹח המכתבים באמצעות אחרים, ומצפה אני לקשר היָשִיר
שיתחדש. היה חִדשוּ אוִירוֹנֵי Air France את שרוּתָם, אולי יעזרוּ לנוּ לוּ רק
לא תפסק ההפוּגָה בימים הקרובים, כי עם התחזקות הקרבות יגברוּ הקשיים
מחדש. עלי לסים, המכתב יהיה כבד מדַי וזה יכול להפריע בעד מהלכוֹ המהיר.
היה בריא וחזק והמשיכה במרץ. להצלחתכם שם מצפים פה, אני כפרט, וכחלק
מן הכלל.
רב שלום לך חביבי ונשיקות חמות שלך תמיד, שולמית.
כל בני המשפחה, ידידים וגם מכרים סתם מבקשים תמיד
לדרֹש בשלומך.