יום ה' 8.7
זרבבל שלי יקר,
סוף סוף מוכרחה אני להתיאש מן ההזדמנות לה חכיתי יום יום ושבוע שבוע, על מנת
לשלח לך על ידה (מי שהוא אמרה לי נעמי, עומד לטוּס לנויורק) את מכתבוֹ זה של
אמנון המונח אצלי מזמן. רציתי לשלֹח את המכתב עצמוֹ בכתב ידוֹ המתוק, אף
על פי שנכתב על ניר עבה וכָּבֵד, ושהוא עצמוֹ בִקֵש להעתיקוֹ על ניר מתאים, כפי
שהוא כותב גם לך בהתחלה. היות וההזדמנות הזוּ בטלה, החלטתי סוף סוף, כיון שזה
לא נותן לי מנוחה, להעתיק ולשלח את ההעתקה, וזוּ אם תֹאבַד, אין בכך כלום
היות והמכתב המקוֹרִי שמוּר עמדי. צר לי כל כך שלא עשיתי כן מלכתחִלָה, ונתתי
לך לחכות כל כך הרבה, אולם לא בי האשמה, כי גם אני הוּטעֵיתִי וחכיתי יום יום
לַנוֹסֵע. כַּוָנתי היתה להַנוֹת אותך הנאה שלמה. יודעת אני כמה יזעזעוּ הדברים אותך, אך כל זה הן נחלת העבר,
והוא היה פה בריא ושלם, ונחמד כתמיד. אף את מכתבו הקצר מאחר
שובוֹ לשם שלחתי לך בראשית השבוע וגם כתבתי שלוֹם ביחד עם
רם ותרצה. מי יתן ורק יגיעוּ כל מכתבינו אליך. עודני רוצה לקוות
על אף הכל כי התגרות פה ושם תשככנה וההפוגה תמשך.
ועתה אסים, כתבתי לך פעמים השבוע, ואין מה לחדש, ואין גם פנאי
ברגע זה. אני מצפה למכתביך. היה בריא וחזק. אל תפֹל ברוחך גם אם
יקרה אחרת מן הרצוי לנוּ. רב שלום לך מהילדים מההורים ומכל בני
המשפחה, וגעגועים ואהבתי לך שלך שולמית.