יום א' כ"ז בסיון 4.7.48
זרבבל יקירי,
הפעם כותבת אני לך מתל-אביב מביתה של רחל. באתי על מנת לסַדֵר
כמה עניָנִים ונודע לי כי האניה "קדמה" עומדת להגיע מחרתים לחיפה,
ולהפליג כמובן משם חזרה למרסיל, החלטתי איפֹא לכתֹב מיַד מכתב ובר-ככבא
ימציאוֹ לנמל חיפה לידי לֶוְיַנט. מאז הפעם הראשונה שהשתמשתי בדרך זוּ,
לא עלה יותר הדבר בידי, כי קשה עפ"ר לברר מראש את מועד בוֹאה והפלגתה,
אם אצליח הפעם אשמח מאד כי כל המכתבים שהֵרַצְתִי אליך מאז באמצעות
נויורק, ספק אם הגיעוּ לידיך. שרות הדֹאַר האוירי לארצות-הברית כנראה
עוד לא פועל בסדר על אף כל ההודעות הרשמיות. שבועים חלפוּ מאז
קבלתי את מכתבך האחרון שנשלח ע"י ברוך צוקרמן לנויורק ומני אז מצפה
אני יום יום, ולחנם לידיעות חדשות. קשה מאד לכתֹב כשלא ידוע
לי אם מכתבי האחרים הגיעוּ עדיך, כתבתי שבוע שבוע על כל שנתרחש
אצלנוּ, ואי אפשר לחזֹר על הכל. השבוע האחרון עבר בשקט יחסי, אחרי
הסערה שהטילה פרשת אנית הנשק של "אצ"ל". בביתנוּ היה המארע החשוּב
והמזעזע ביותר בקוּרוֹ החטוף של אמנון יקירֵנוּ. יומים בסך הכל נִתַן
לוֹ לבַלות בבית וכבר נקרא בחזרה למקומוֹ בנגב. כתבתי לך בפרוטרוט
על זה ואנסה לחזֹר במקרה שמכתבי לא הגיעך. הוא בא לחֹפש ביום
החמישי לפנות ערב לפני אחד עשר יום, למחרת בֹאוֹ הֵפֵרוּ המצרים
את ההפוּגָה בהתקיפם שַיָרָה שלנוּ לנגב, ובוֹ ביום שוּדרה ברדיו הפקודה
לאנשי הנגב הנמצאים בחֹפש להתיַצֵב ביום הראשון בתל-אביב, ומשם
נִצטַוו לחזֹר למקומם. לויתי אותו לתל-אביב, לפנות ערב יצא לדרכוֹ
ולמחרתוֹ קבלתי ידיעה שהגיע בו בלילה בשלום למחוז חפצוֹ. הבֹקר,
לפני נסעי הנה קבלתי את מכתבוֹ הראשון המבשר כי שלוֹם לוֹ. פניו היו
די טובים ורוּחוֹ טובה עליו בהחלט, וזה העקר. הוא כתב לך כמה שורות
מהבית אשר נשלחוּ אליך יחד עם מכתבי בשבוע שעבר, רוצה אני לקוות
כי תקבלוֹ בכל זאת, אם גם באחוּר זמן. כ"כ קשה להתפשר עם הרעיון
שמכתב אשר כל רחשי הלב הושקעוּ בוֹ על מנת שיעבירם אליך, נשאר
מוטל באיזוֹ קרן זוית בעוד אתה מצפה לוֹ. רעיון זה מַקהה את כֹשר
הכתיבה וההבעה. אצלנו הכל בסדר. רם נמצא במחנה ע"י כפר בילוּ ובא
תכופות הביתה ללינה, או לפחות לארוחת ערב. תרצה עומדת לסַים את שנת
הלמודים אם גם לא היתה לה אפשרות להתמסר כראוי ללמודים, בהיותה עסוקה
גם היא בעניני השעה. שניהם כתבוּ
אליך בשבוע העבר. הוריך כתבוּ גם הם, שלום להם, אתמול היו אצלי. עלה סוף סוף בידי להשקות שֵנית
את הפרדס בשבוע שעבר. לוּ רק ידעתי לבטח כי כדאי הדבר הייתי שמחה.
כל תשומת הלב והעצבים נתונה עתה לסיום מועד שביתת הנשק
בתשיעי לחֹדש זה, כלומר בסוף השבוע. מה יהיה הלאה? שאלה זוּ מטרידה ביום
ובלילה, האמנם יתחדשוּ הקרבות?
ומה אצלך? מה שלומך, שלום העינים, ומה תכנית העבודה להבא? מחכה אני
לתשובה על כל אלה, הנה כבר עבר למעלה מחֹדש מאז נכתב מכתבך האחרון
אשר אתי. מה קשה הנִתוּק הזה, נוסף על כל השאר. אולם אין בכונתי
להתאונן. נשאנוּ באֹמץ לב את הכל עד הנה, ונתאזר בסבלנות עד הסוף,
האם לא כן? ובכן חזק זרבבל שלי והמשיכה בעֹז ובהצלחה.
קשה להתרכז פה ולהאריך, עלי לנסֹע עוד מעט הביתה, אין ברצוני לאַחֵר.
בדרך שקט ושלוה, אין זכר לערבי, אך גדול ההרס והחורבן, גם אצלם, גם
אצלנוּ. הבית בפרדס הקרן הקימת הרוס עד היסוד, וכן בית החרשת לספירט
ו"היוצק". הכפר יעאזוּר חרב גם הוא וריק מתושביו וכן הרבה בנינים בפרדסים.
בווין וכת מרֵעָיו יכולים להתגאות במעשי ידיהם, אך העקר הוא במה תסתים
כל המלחמה הזוּ? צריך כמובן לקווֹת לטוב.
נוּ, מקוה אני בכל זאת למכתב ממך בימים הקרובים. היה שלום ויישר כח.
ואני אתך תמיד ובכל ובלב חם.
שלך שולמית.
שלום לך מכלם ומרחל ובר ככבא. עזי
מגויָס כאן ויגאל – עומד כנראה להגיע בקרוב ארצה.