לכבוד: הגברת מרים מאירי
רחוב אחד העם 13, פתח תקווה
פלסטינה
[תרגום נמען]
מכתב מספר 51
אסמרה, יום א' י"ד בחשון 21 באוקטובר
החודש השלוש-עשרה לגלות
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני

אמא, מלאכי ויצחק היקרים,
השבוע הראשון במקום החדש-הישן חלף לו ואנו כבר הסתדרנו פחות או יותר, מה שטרם הסתדר – יסתדר בקרוב. הדבר האחד שמצער אותי הוא שאינני מקבל מכתבים. מאז ה 19 בספטמבר לא קבלתי כל מכתב. (מאז הגענו לכאן כבר באו כמה משלוחים.) אני מנסה להטיל את האשמה על הדואר, אך מניסיוני במשך השנה הזאת אני יודע שלא בהם האשמה. מיותר להטיל עליכם את האשמה, משום שאם אמנם ישנה, ודאי תרגישו בה עצמכם. כלום אינכם מבינים שבימים אלה, ימי חוסר בטחון בארץ, חוסר מכתבים מעורר דאגות? – אנא, יקירי, אל תהיו כה רעים אלי!
לפני יומים [יומיים] מלאה שנה אזרחית לגלות. היום הזה צוין במיוחד בידיעות שהגיעו מאר"י [מארץ ישראל] ע"י העיתונות המצרית שהתקבלה כאן באחור רב. הרדיו שלנו לא פעל כיון שלא היו בטריות ושלטונות הצבא עקבום [עיכבום], משום מה, עד היום. לעומת זאת, אנו מקבלים את העיתון המקומי "אריטריאן ניוס" ואף הוא מביא ידיעות מאר"י [ארץ ישראל]. העיתון הפנימי שלנו ששמו עתה "בגלות אסמרה", מתרגם את הידיעות המתקבלות מצינורות שונים ומוסרם בצורה נאה.
החיים במחנה מתחילים לקבל צורה קבועה ומסודרת. כיון שיש חדרים קטנים ונוחים ואולמות גדולים, היו קשיים בהשתכנות, לפיכך היו הגרלות ובחלקי נפל אולם גדול. האגף שלנו הוא נוח מאוד ושקט. הוא מרכב [מורכב] מכמה בני פ"ת [פתח תקווה] וחיפה שמעוניינים בשקט לשם לימוד וניצול הזמן, ולא מעוניינים בהילולה ושמחה ומצב רוח פחזני. אולם בינתיים קשה ללמד [ללמוד], משום המתיחות והמצב-רוח המיוחד הקשורים בחדשות האחרונות, וגם בגלל חוסר הרגל למקום החדש. התזונה איננה מספקת, לא בגלל שהמנות קטנו, אלא משום התאבון שגדל בהשפעת מזג האוויר המצוין. סידור קונטרקטור כמו שהיה בסודן, טרם ישנו, אך ישנה הבטחה שהדבר יסדר [יסודר] בימים אלה. כן, מרגש [מורגש] מחסור בסיגריות. מזג האוויר הוא כמו שהיה בשנה שעברה בזמן הזה. הקור הוא גדול, אך נעים. גשם אין. הקור בערב מצריך ללבוש על הבגדים הרגילים, מעיל, סודר [סוודר] ומעיל עליון. (כל אלה קבלתי בתקופת מאסרי. מעיל – בלטרון, סודר ומעיל צבאיים – בגולה). בשטח הספורט ישנה התעוררות. את המגרש הגדול, הזכור לכם מאז, מצאנו מיושר היטב ומוכן לספורט. (שערי כדור-רגל, סל לכדור-סל, וכו'). היוונים שהיו כאן עשו כנראה כל זאת. אתמול, בשבת, נערכה כבר התחרות הפתיחה בכדור-רגל בין קבוצת פ"ת לקבוצת ירושלים. פ"ת נצחה כמובן ב 4:0. הרופא הצבאי החדש (צעיר בגיל ובניסיון) ומפקד המחנה הישן (השנוא עלינו) נוכחו בהתחרות. המצב הכספי שלי ממשיך להיות קשה. היום הגיעו מאתיים לא"י לכמה עשרות אנשים. במקרה אינני בתוכם. ודאי אקבל בפעם הבאה. המשך החדשות בנעשה כאן במכתבים הבאים.
והרי המשך תיאור הנסיעה: ירד הלילה ואנו עודנו נוסעים. בעצלתיים ממשיכה הרכבת את מהלכה וחונה בכל תחנה. (ולהוה ידוע לכם שפירושה של תחנה בסודן, זהו מספר אוהלים או כמה בניני קש וחומר שבמרכזם בנויים שניים שלשה בנינים ממשלתיים שהם מהוים את עצם התחנה.) למזלנו הרע, בכל הקרונות נדלק האור חוץ מקרוננו. חשכת מצרים אפפנו ואנו טכסנו עצה כיצד לחלק בחשכה כזו את מנות האוכל הזעומות. (את האוכל ספקו לנו על קצה המזלג בקונסרבים: בולי ביף [סוג של שימורי בשר], גבינת שימורים, סלט שימורים, ריבה וביסקוויטים מרים (לחם משומר) לאחר שהמתנו רעבים כשעתים בתקווה שהאור ידלק או שיביאו לנו פנס, החלטנו לחלק את המנות בחשך [בחושך]. פנסו של חיל סודני טוב-לב בא לבסוף לעזרנו. לאחר שרימינו את קיבתנו וסימנו את ארוחת- החרום שלנו, התעוררה בעית השינה. אם בשביל לשבת היינו צריכים להצטופף כדגים מלוחים, האיך נוכל להשתרע לאורכנו ולישון? – קושיה באמת חמורה שלא מצאה פתרונה עד היום. למרבה הצרה נמצאו בקרוננו כמה חולים שהרגישו ברע ובשוכבם תפסו מקום של כמה אחרים. בא הרופא הצבאי והעבירם לקרון אחר בכדי שיוכלו לשכב ובמקומם הביא לנו שני אנשים על כל חולה. וכך גברה הצפיפות.
הזמן עבר במהירות, ואנו ספק ישבנו ספק שכבנו, כשאנו דחוקים איש אל רעהו. החום היה גדול והמחנק גדול הימנו. כל עוד נסעה הרכבת עוד היה האיך-שהוא, אולם בשעה 11 בלילה לערך נעצרה הרכבת ויותר לא זזה עד הבקר. ואז החל ליל הזועות [הזוועות]. ספוגים זיעה, עיפים ותאבי שינה ישבנו-שכבנו ולא מצאנו מקום ומנוחה. עד עתה איננו יודעים את סיבות העצירה של הרכבת. אם כוונתם היתה מנוחת לילה, אזי אוי לאחראים שתכננו מנוחת לילה שטנית כזאת! מתקבל יותר על הדעת שהרכבת נעצרה מטעמי בטחון, שהרי קשה השמירה בחשכה כשהרכבת בנסיעה. הלילה הזה נמשך שנים העיניים נעצמו מאליהן, אך שינה רחקה מהם. שבורים ורצוצים נחו האנשים באשר נחו. מתחת לספסלים ועליהם שתי וערב: על האצטבאות ובמסדרון; ואפילו מפתח בית-הכסא נשמעו גניחות ואנחות של אנשים שבשינה דווקא חשקה נפשם. הרכבת נעצרה באמצע הדרך. כל תחנה לא נראתה מסביב. החיילים הסודנים יצאו מקרונותיהם והקיפו את הקרונות שלנו. כך עמדו ושמרו כל הלילה. התלחשו ביניהם ועשנו את הסיגריות המסריחות שלהם. חוששני שלילה זה לא יישכח במהרה גם מזיכרונם.
השחר עלה והרכבת עודנה עומדת. אור היום חלץ אותנו מבלהות הלילה שהתארך לנצח. חילצנו את עצמותינו והקמנו סדר בקרון. מצב הרוח השתפר והלך. אותות הלילה נכרו רק בעיניים האדומות ובפנים המקומטים. בשעה 6 בבוקר הוציאונו מהקרונות לשם מנוחה כביכול. בצד המסילה הקציבו לנו שטח של שני דונמים בערך, שטח שהיה מוקף חיילים מזוינים במכונות יריה, ובו צעדנו הלוך ושוב בפנים נוהרים, כשאנו מאמנים את רגלינו הישנות להליכה, לאחר שהיו כפופות זה זמן רב. לאחר חצי שעה החזירונו לקרונות והקטר זז.
השמש עלתה והגיעה כבר לאמצע השמים ואנו עודנו נוסעים. הנוף השתנה רק קצת מן הקצת לטובה. מפעם לפעם חלפנו על פני כפרים גדולים וקטנים. פה ושם אף נכרו עקבות מים. במקומות אלה מגדלים דורה, תירס וכותנה. חיות בר לא פגשנו, אך עולם העופות שהתגלה לפנינו היה ממש נשגב. ציפורים מכל המודלים והצבעים. עופות טרף ענקיים. והיפה מכל: קבוצות של בת-יענה, אפורות ותכולות שגודלן כגודל פרים. בשעה 1 בצהרים הגענו לכפר גדול שנמצא בסביבה פורייה מעין נאת-מדבר. שם המקום "קסלה". במקום צומת מסילות ברזל חשובה. במקום שנעצרנו השתרעו משני עברי המסילה חורשות נהדרות של דקלים ועצים אחרים. מקסלה פונה מסילה אחת עקיפית לחרטום, אחת לפנים סודן ואחת לגבולות אריטריאה-חבש. לתחנה זו צפינו בכדי להיווכח ברורות לאן מועדות פנינו. לא היינו צריכים לחכות הרבה. לאחר חניה של חצי שעה לערך זז הקטר ואנו פנינו לגבולות אריטריאה-חבש. כוון הנסיעה התבהר אך טרם ידענו שלמקומנו הישן אנו חוזרים.
קצב תקתוק גלגלי הרכבת הוחש. הרכבת טסה כמעט בלי חניות. הנוף נשאר בלתי קבוע, אולם אפשר היה להרגיש בקיצו של המדבר ובראשית הערבה. באופק נראו כבר שיאי הרים, אך כמאתים ק"מ עוד הפרידו בינינו. החילים הסודנים שבמשך הזמן רוככו על ידינו נעשו ידידותיים ופתחו את פיהם. הם סיפרו שאנו נוסעים לאסמרה ושאנו כבר לא רחוקים מהגבול. בהמשך הדרך נוכחנו שדיברו אמת. ב30:30 [3:30] נעצרנו בתחנה קטנטונת בכדי לתת מעבר לרכבת שבא [שבאה] ממולנו. אגב, תחנה זו היתה האחרונה בסודן. בשעה 4 הגענו לגבול. תחנת הגבול קרויה "אבו ז'מל". במקום נמצאו בסה"כ כ-ששה שוטרי-גבול סודנים מזוינים רכובים על גמלים. כיון שראו שהרכבת צבאית, לא ניגשו אפילו, כאילו כל העניין אינו נוגע להם. סימנים מיוחדים לגבול כמעט לא היו. אפילו לא תחנת משמר ראויה לשמה. בצדנו התנשא הר גדול ובודד שבשיאו נצב סלע ענק ומחודד. ייתכן שהר זה משמש כסמל גבול טבעי. כהרף עין זזנו. עברנו את הגבול ונסענו על אדמת אריטריאה.
הרכבת המשיכה את דרכה על אדמת אריטריאה כאילו גבולות אינם מעניינה. קשה היה להאמין שכאן היה גבול כה חשוב ואסטרטגי בראשית המלחמה הזאת. כתובות איטלקיות כמעט לא נראו וגם לא נראו ביצורים או עקבות היסטוריים אחרים. את הכל הספיקו כנראה הבריטים למחוק. עתה לגבול שבין סודן לאריטריאה אין כמעט כל ערך כיון שבריטניה שלטת משני עבריו, אולם בראשית המלחמה הזאת היה לגבול הזה חשיבות עולמית. מכאן התעתדו האיטלקים לפלוש לסודן ולכבשה, ומכאן פרצו הצבאות האוסטרליים, הסודניים והקומנדו (ובתוכם מאות יהודים) ותפסו את עמדות המפתח להרי אריתריאה, כבשו את "קרן" ואחריה את אריטריאה כלה [כולה]. נפעמים הבטנו דרך החלונות והסתכלנו על השטחים ההסטוריים הללו שזכו לשאת עליהם עשרות ומאות אלפים חיילים מכל האומות שביניהם היו גם מאות מאחינו.
רק כחצי שעה לאחר שעברנו את הגבול, התחלנו להרגיש בזאת למעשה. מצאנו את עצמנו בארץ פוריה, ברוכה ומפותחת. האדמה הייתה מעובדת מסביב. פה ושם ניכרה יד אירופית. ההבדל בין סודן לאריטריאה היה עצום ויסודי. הבדל חותך בין מושבה בריטית לאיטלקית. בשעה 5 הגענו לתחנה איטלקית גדולה, "טסאני" שמה. כאן התחנה האחרונה, לנו ולרכבת. כאן נפסקים הפסים, והתחבורה לפנים אריטריאה נמשכת במכוניות. (כמאתיים ק"מ בפנים אריטריאה מתחילה מסילת הברזל האריטראית. בין "טסאני" – התחנה האחרונה במסילה הסודנית, ל "אגורדט" התחנה הראשונה במסילה האריטראית, ישנו שירות מכוניות קבוע השייך לרשת המסילות האריטריאית). טסאני, שאינני יודע אם לקרוא לה מושבה או עיר, הנה הנקודה הקיצונית ביותר של ההתיישבות האיטלקית. המקום מרהיב את העין. הכל ירוק ומלבב. אפילו סימני תעשיה הכרנו מרחוק! בתחנה כבר חיכו לנו המון חיילים מזויינים, מכוניות משא טרולי (מכוניות עם קרון נסחב.) משירות הרכבת האיטלקית, והמון מכוניות צבאיות ומשוריינות. קצינים בריטים גבוהים קבלו את פנינו ופיקחו על העברתנו למכוניות המשא שעמדו בשורה בצד המסילה. ובזה סיימנו את מסענו ברכבת. את שארית הדרך לאסמרה עשינו במכוניות. לפי חשבוני עשינו ביום ראשון של הנסיעה 340 ק"מ ב-12 שעות נסיעה, וביום שני 270 ק"מ ב 7 שעות. בסה"כ עשינו ברכבת 610 ק"מ בזמן של 21 שעות נסיעה.
בענן אבק גדול זזה השיירה ועזבה את תחנת הרכבת. חשבנו שאנחנו יוצאים כבר לדרך הארוכה, אך טעינו. התייחסו אלינו הפעם בנדיבות לב מהרגיל בהזדמנויות אחרות. התרחקנו רק כשני ק"מ מתחנת הרכבת ונכנסנו לקמפ צבאי גדול. כאן הכינו לנו קבלת פנים יפה. הכניסונו למעין קסרקטין צבאי – רחבה גדולה של רצפת בטון המוקפת משלושת עבריה בנינים, ומהעבר הרביעי גדר דוקרנית שמאחוריה כמה מכוניות שפנסיהן מאירים את הרחבה. ברחבה זו ניתן לנו לנוח כשעתיים. טבחים שחורים הכינו עבורנו אוכל שהיה אמנם טעים אך בלתי- מספיק. (כמעט בלא לחם). מקום זה שייחדו לנו דמה בכל ל"קולנוע לורנס" בוואדי חלפה (ראו ברשימה שלי על הטיסה מארץ ישראל לאסמרה לפני שנה). תחילה חשבנו שהמקום הוכן עבורנו לשינת לילה, אך שוב טעינו, נדיבות ליבם לא הרחיקה לכת כל-כך. השעתיים היקרות הללו חלפו במהירות הבזק. למרות העייפות, למרות הסבל והייסורים ולמרות הטלטולים שעוד לפנינו, היה מצב רוח לדוגמא.
לא תאמינו אם אספר לכם: הבחורים שכחו את כל מה שעבר עליהם ואת כל מה שעתיד לעבור עליהם ופתחו בהורה אדירה, הורה לוחמת, הורה של אין-דבר! החיילים השחורים והלבנים התבוננו והשתוממו ולא ידעו מה הדבר. אך אנו ידענו את הסוד והפגנו את ידיעתנו. ידענו והפגנו "שכל כולי עלינו – לא יצלח"!" אני לא השתתפתי ב"הורה". עמדתי בצד ונהניתי. האזנתי לשירה ולדיצה והקשבתי להמית ליבי. הרמוניה נפלאה שררה בכל. כך צריך היה להיות! המשך בשני המכתבים הבאים.
אמא העבירי נא דרישת שלום מאיתי לכל הקרובים ובני המשפחה. דרישת שלום מיוחדת לסבתא. אני מקווה כי כוח רצונה יחזקה וישמרה וזכה תזכה לראותני. ולך אמא הייתי מייעץ כמו שייעצתי לך תמיד גם בחוץ, לקחת את הדברים פחות אל הלב, ולא להילחם מלחמה דון-קישוטית בעובדות קיימות שנוצרו ושממשיכות להיווצר בתוקף הנסיבות שאינן תלויות בך. על-פי דעתי רק דבר אחד נשאר לך לעשות – לשמור על בריאותך. לא אסכים בשום פנים לשוב הביתה ולמצוא אם זקנה ואכולה שהמציאות הצליחה להחריבה כליל. אמא, חושבני שזו העצה המועילה והמעשית ביותר שאפשר לייעץ לך בזמנים אלה. כן, תמיד צדקה המשפחה התל אביבית בעצותיה.
אמא, אבקש בהזדמנות הראשונה לשלוח לי כובע. רצוי שיהיה זה כובע "טמבל" לפי מידתי. כמו כן נא לשלוח כמה ציפורנים נוספים לעט נובע שלי, כיון שציפורן ששלחת מתחילה לצלוע באפן מדאיג.
שלכם – שלמה.