אוֹצָרוֹת
1945 28 באוקטובר

שלמה נמצא במאסר באפריקה; הוא מנצל את הזמן ללמוד אנגלית ולכתוב מכתבים למשפחתו

שלמה מאירי מחנה מאסר, אפריקה פורסם על ידי Shira Mayerson
שלמה מאירי והאסירים באסמרה

כתב היד

7 דפי המכתב

סיפור רקע

שלמה מאירי נולד בשנת 1922 בפתח-תקוה והתייתם בגיל תשע כאשר אביו נהרג בתאונה בפרדס. הוא הצטרף לאצ"ל בשנת 1938 בהיותו בן 16 בלבד (שמו המחתרתי היה בנימין). בשנת 1944 נעצר כטרוריסט על ידי הבריטים ונכלא במחנה לטרון עד גירושו למחנה מעצר בריטי באפריקה, מחנה שנדד בין סודאן, קניה ואריתראה. שם היה כלוא במשך ארבע שנים. אמו נותרה אלמנה בגיל 31 עם שני ילדים ובהריון, אחיו הצעיר נולד אחרי מות אביו. בשל כך תפקד שלמה כמעין הורה לשני אחיו והיה התומך הנפשי של האם. מאסרו למשך 4 שנים הכה קשות את המשפחה בארץ בשל כך. כדי לא להדאיג את המשפחה השתדל מאוד לתאר במכתביו את המצב במחנה המעצר באופן חיובי ולא להתעכב על הבעיות. הוא גם כתב תיאורים רבים שימחישו למשפחה את חייו. לדוגמא הוא הדגיש שיש לו מספיק בגדים חמים. הוא ידע שהמצב

שלמה מאירי נולד בשנת 1922 בפתח-תקוה והתייתם בגיל תשע כאשר אביו נהרג בתאונה בפרדס. הוא הצטרף לאצ"ל בשנת 1938 בהיותו בן 16 בלבד (שמו המחתרתי היה בנימין). בשנת 1944 נעצר כטרוריסט על ידי הבריטים ונכלא במחנה לטרון עד גירושו למחנה מעצר בריטי באפריקה, מחנה שנדד בין סודאן, קניה ואריתראה. שם היה כלוא במשך ארבע שנים. אמו נותרה אלמנה בגיל 31 עם שני ילדים ובהריון, אחיו הצעיר נולד אחרי מות אביו. בשל כך תפקד שלמה כמעין הורה לשני אחיו והיה התומך הנפשי של האם. מאסרו למשך 4 שנים הכה קשות את המשפחה בארץ בשל כך. כדי לא להדאיג את המשפחה השתדל מאוד לתאר במכתביו את המצב במחנה המעצר באופן חיובי ולא להתעכב על הבעיות. הוא גם כתב תיאורים רבים שימחישו למשפחה את חייו. לדוגמא הוא הדגיש שיש לו מספיק בגדים חמים. הוא ידע שהמצב הכלכלי של האם בארץ לא טוב ולא רצה שהאם תשלח לו דברים שעולים כסף. הוא ידע שיש צנזורה על מכתבים והתנסח בהתאם. מחנה המעצר הבריטי כלל בתוכו כ-250 איש. במחנה היו עוצרים "טרוריסטים מסוכנים" על פי הגדרת השלטונות הבריטיים, אנשי האצ"ל והלח"י שהשלטונות הבריטיים חששו שחבריהם ינסו לשחרר אותם מבתי סוהר בארץ בפעולות נועזות (לדוגמה פריצת כלא עכו). במהלך ארבע השנים בהן היה שלמה מאירי כלוא, נדד המחנה בין מקומות שונים באפריקה וזאת בעיקר כדי למנוע מהעצורים בו אפשרות של בריחה. למרות זאת התחוללו ארבע בריחות מהמחנה, אשר באחת מהן, באריתריאה, השתתף גם שלמה, אולם נתפס ונכלא שוב. שלמה הצליח לנצל את הזמן בתקופת מאסרו ללמוד אנגלית ולאחר מכן גם ללמוד בהתכתבות לקראת תואר רואה חשבון. ביוני 1948, עם הקמת מדינת ישראל, שב לארץ יחד עם 251 הגולים האחרים, והתגייס לצה"ל. כאשר השתחרר, השלים את בחינות ההסמכה לראיית חשבון והפך לרואה חשבון מוסמך. הוא הצטרף לפירמת רואי החשבון רוז'נסקי-שטרן כעובד זוטר ובמהלך השנים הפך לשותף הבכיר ושם החברה הוסב לרוז'נסקי הליפי מאירי. במקביל היה פעיל בפעילות התנדבותית: שימש בתפקידים שונים ב"מסדר ז'בוטינסקי" במהלך השנים, ביניהם ראש מצודה. היה פעיל גם במועצת רואי החשבון, חבר בוועדת האתיקה וערך תקופה מסוימת את ביטאון רואי החשבון וגם כתב בו טור קבוע בשם "קצרות". את קורות חייו סיפר בספר שכתב: "בנתיבי מחתרת ובארץ גזרה, מפתח-תקוה לקניה ובחזרה". שלמה מאירי היה נשוי באושר שנים רבות לרחל לבית ימיני, גם היא מפתח תקווה. נולדו להם שתי בנות, אריאלה ונאירה, ושישה נכדים. שלמה מאירי נפטר בשנת 1998 לאחר סבל רב, כתוצאה מסיבוך רפואי. בתו, אריאלה אמיתי, מסרה לפרויקט את המכתבים שכתב למשפחתו במהלך תקופת המאסר.
תגיות: מאסר

כתב היד

עמוד 1/7

לכבוד: הגברת מרים מאירי
רחוב אחד העם 13, פתח תקווה
פלסטינה
[תרגום נמען]

מכתב מספר 52
אסמרה, יום א' כ"א בחשון, ה 28 לאוקטובר
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני

למשפחתי היקרה שלום!
שלשום, יום שישי, קיבלתי באופן מפתיע ובלתי רגיל ארבע מעטפות שהכילו שלושה מכתבים ושתי תמונות. למרבה הפלא אתמול שוב קבלתי מכתב. הביום שישי קבלתי את מכתבך יצחק מה-י"ט בחשון, את מכתב אמא מה-ד' בחשון ואת מכתבה של שולמית שנכתב אצלינו בבית. כמו כן קבלתי באופן משונה מאוד מעטפה עם שתי תמונות בלי כל מכתב השיכות לעבר הרחוק, שעם כל היופי שלהן והזיכרונות שהן מעוררות אינן יכולות למלא את מקום התמונות העכשויות שלכם. אתמול קבלתי את המכתב ה"אנגלי" מה-3.10. זהו סך הכל. למרות כל השפע הזה לא התבלבלתי, בדקתי ומצאתי שבמשך חודש מה-26.8 עד ה-26.9 לא כתבתם מכתבים או שכתבתם והם לא הגיעו. בדקו בתאריכים אלה והודיעו לי אם כתבתם. ועתה הנני להשיב למכתביכם: (זה עתה עניתי באופן נפרד למשפ. קרון). [הוריה של שולמית]
יצחק, הרי התשובה למכתבך: המכתב החסר לכם, מספר 29, היה אחד המכתבים הגדולים והחזקים ביותר שלי. בו הכנתי אותכם, בין היתר, למחלה שחליתי בה בסודן. עכשיו אני מבין מדוע אמא נפגעה אז כל כך ממחלתי! לו הייתה מקבלת את המכתב ההוא היה הכל בסדר. חבל על המכתב, אך אבדה זו אינה חוזרת. חוץ מזה, חסרונו של מכתב אחד מתוך 50 אינו נורא. בקשר לתמונות מסודן אזי שתי סיבות גרמו שלא קימתי הבטחתי. ראשית, התמונות ברובן אינן מוסריות; ושנית, נודע שהצנזורה בירושלים אינה מעבירה אותן. בכל אופן מצרף אני למכתב זה שתי תמונות עלובות ומשביע אותך לא להתאכזב מהן. אתה כותב בקיצור שחזרת ללימודים ואינך מוסיף כל פרטים, כאילו הנך מסתיר דבר מה. ואני הרי בקשתי ממך לדעת מה היו ציונך והאיך עברת את הבחינה באנגלית. אם תרצה תוכל לתקן ולכתוב לי, אף פעם לא יהיה מאוחר. תודה לך על מכתבך הקצר והרשה לי לומר לך שמכתבים כאלה הנך יכול בלי קושי לכתוב לעיתים יותר קרובות. הרבה לכתוב!
והרי התשובה למכתבך אמא: כמו כל מכתביך, גם מכתב זה הארוך, שמחני וצערני כאחד – למה את מתאבלת כאילו מתתי? מה יהיה הסוף? האם לא תוכלי להתרגל! אמא, אמא לא טוב את עושה. את מבזבזת את בריאותך לשווא. מה תועלת שתצמח לך מכל זאת? – אפס גדול!
שמחתי לשמוע שהמכתב לאייזנברג גם כן הגיע. אני מקווה שימלא את תפקידו [אייזנברג היה מנהל מערכת בתי המשפט בארץ בתקופת המנדט והכוונה היא לנסות לשכנע אותו לפעול כדי להחזיר את שלמה בחזרה לארץ ולשחרר אותו] ותוכלי לבצע את תוכניתך. אבל, אמא, בשם אלוהים, אל תעשי כל דבר גדול על דעת עצמך. התיעצי עם אנשים נאמנים! לא במורת רוח קראתי על מכתביך ל CID. עשי כהבנתך בעניינים אלה. אולי עצם שליחת המכתבים לשם ירגיעו אותך במקצת, אך אל נא תתלי בהם תקוות גדולות, שמא אחרי-כן תתאכזבי. בקשר למכירתך מאנגליה, אני אגיד לך את האמת: לא אכפת לי שהיא תכתוב עבורך מכתבים באנגלית, (בתנאי כמובן, שאלה לא ימלאו את מקום מכתביך בעברית). אך חושש אני שלא תהיה לי סבלנות לענות עליהם. ובכלל, לטובות מאחרים לא כדאי להזדקק, ביחוד לא בעניין זה שאינו הכרחי כלל ושנראה בעיני גם מגוחך. כשכתבתי את המכתב ההוא באנגלית התכוונתי בתמימות ליהושע [הכוונה ליהושע יפה, בן זוגה של מרים מאירי], כיון שעברית אינו יודע. כיון שהוא לא ענה, חושבני שכדאי לבטל את העניין הזה בכלל. ועוד: אז כשכתבתי את המכתב, הייתי בראשית התקדמותי באנגלית והייתי נלהב. במשך הזמן התלהבותי פגה ונוכחתי לדעת שגם בלי מכתבים באנגלית, אם ארצה אדע אנגלית. משום-כך אנא אמא, אל תערבבי את ענין המכתבים באנגלית לידיעת השפה. אותי, כמו שידעת תמיד, אין צורך לדרבן. אם החלטתי לדעת את השפה אזי אדעה; ואם לא החלטתי אני, גם רצונך הטוב וגם המכתבים לא יעזרו. את המכתב השבלוני באנגלית שקבלתי אתמול "הצלחתי לפענח". השפה היא פשוטה וידועה לי היטב, אך הכתב היה חטוף כל-כך עד שנדהמתי תחילה. אין לי שום דבר מיוחד לענות על מכתבך זה. שום דבר לא דרוש לי. מה שהיה דרוש, כבר בקשתי במכתבים קודמים. אינני מבטיח לכתוב לך מכתב באנגלית ולכן אל תצפי לו. אם יהיה לי מצב רוח, אולי אכתוב. התפלאתי כשקראתי שאת מתפלאת מדוע אינני כותב מחיי המחנה וכו'. כמדומני שאני אחד היחידים במחנה שמרבה כה בכתיבה ומוסר הכל, והאיך זה תתאונני? ענין האוכל מעניין אותך במיוחד וזה טבעי מאוד. גם אותנו זה מעניין במיוחד. מיד אמסור פרטים. רב-תודות לך על מכתבך הארוך.
והרי חדשות המחנה בקצרה: (פרטים מפורטים על חיי המחנה אמסור לאחר שאסיים את רשמי העברה [ההעברה]) אתמול שוב באו לבקרנו שני בריגדירים. כמה מדרישותינו קבלו וכמה דחו וכמה עוד נמצאים בעיון. ענין הקונטרקטור וכמה עניינים אחרים הגיעו לסדור סופי. ענין האוכל הוטב במקצת. בלא ספק הוא עולה באיכותו על זה שקבלנו בסודן. אנו מקבלים עתה ירקות חיים, פירות חיים (תפוזים ומנדרינות אריטריאיות.) ובשר כשר יום-יום מקהילת אסמרה. את התאבון הגדול שלנו יש להסביר אך ורק במזג האויר. אמנם, זה לא נעים כלל כשיש תאבון ואין במה לפצות אותו, אך אנו מקוים למצא עצה בקרוב. הקונטרקטור האטלקי שהתקשר עם המחנה כבר החל לספק מצרכים שונים. בינתיים בעיקר בשביל המטבח הכללי הקונה בשביל המחנה כולו בכספי המחנה. הבה אתן לכם דוגמא של מחירים זולים שתדהימכם: (הצרה היא שאין מספיק כסף). קילו דגי–ים גדולים – 5 גרוש (!); קילו כבד בהמות – 5 גרוש (!); ביצה טרייה – 7 מיל; קילו בננות – 7 גרוש. החסרון היסודי לכל המחירים האלה (חוץ מחוסר כסף) הוא שהלחם יקר מאוד ביחס לאפשרויות ההוצאה שלנו. כך שאת ה"כל טוב" הזה, אם נרכש, צריכים לאכול בלי לחם, היות והלחם הצבאי המצוין שאנו מקבלים נבלע בן רגע. (כידוע לכם, בצבא הבריטי אוכלים מעט לחם.).
בין העניינים שסודרו סופית עם הבריגדירים נכלל גם ענין הקולנוע. קולנוע איטלקי נודד יבקרנו פעמים בחדש. כל הצגה תעלה לכל המחנה כ-2 וחצי לירות (גרוש אחד לאיש) . ועוד דבר משמח עד מאוד הבטח לנו, אך טרם קבל אישור: אפשרות להצטלם ולשלוח תמונותינו למשפחות. אם יתקבל אישור, תזכו לתמונותיי בקרוב. (מה דעתך על זה, אמא?).
ביום שני שעבר החזרו שני העצורים היחידים שנלקחו מהמחנה בסודן לקהיר. (אז חשבנו ששני אלה הם שני העצורים ששרתו בצבא ואחד מהם היה סרז'נט מייג'ור. הם החזקו בקהיר […] בחורים במשך שלושה חדשים ונחקרו מפעם לפעם. הם חזרו למחנה רצוצים אך שמחים […] ולחיות בין בני אדם. כן, החזרו למחנה כמה חולים ששהו בחרטום בזמן ההעברה. הם הוטסו באוירון [באווירון] מיוחד ועשו את הדרך שאנו עשינו בשלושה ימים – בשלוש שעות. בביה"ח שבחרטום עדיין שוהים כמה חולים, ששנים מהם בני פ"ת [פתח תקווה]. חדשות נוספות במכתב הבא.
והרי המשך רשמי העברה: השעתיים שהקציבו לנו למנוחה ברחבה שבקמפ הצבאי ליד טאבני, הגיעו במהרה לקיצן. שוב ארזנו את חפצינו והסתדרנו בקבוצות של 22 אנשים כ"א. (זו הייתה אכזריות לצופף 22 איש במכונית משא פתוחה, בשים-לב לדרך הארוכה והמסוכנת.) עמדנו בשורות מסודרות […] לפחות, עד ש"המכונה הצבאית" התחילה לדפק [לדפוק]. קצינים באו קצינים הלכו והאי-סדר שלהם הזדקר לעינינו ולהנאתנו. קצין אחד סטר [סתר] את הוראות משנהו והמבוכה היתה גדולה. ואנו בינתים התישבנו על חבילותינו ופתחנו בשירה משכיחה הכל. בעיניהם נראה הדבר כ"להכעיס", אך מה זה נוגע לנו? בשעה טובה התקרבו מכוניות המשא הטרולי לשער והאות נתן [ניתן], אך אז התחילה פרשה חדשה, פרשת החיפושים. הם נאלצו לוותר אף הפעם על הכבלים בהתאם לדרישותינו ואיומינו, אך על החיפושים לא רצו לוותר, עם כל חוסר הטעם שלהם. ואנו היינו אדישים לזאת. שוטרים צבאיים MP נצבו ליד השער ועזרו ליד ה"חפשנים המקצועיים" מאנשי ה"אינטילז'נס סרוויס". החיפוש שלהם היה כל כך מגוחך עד שבקושי עצרנו מלהתפרץ בצחוק. לאחר המחפשים עמדו כמה קצינים וחיילים ועסקו בספירה. למרות מספרם הרב, ואולי דווקא בגללו, טעו לא פעם בצורה אומללה והיו נאלצים להתחיל מחדש. ה"משחק" הזה נמשך לפחות חצי שעה נוספת. בשעה 10 בלילה זזו המכוניות לדרך. (וזאת על פי השעון האריטריאי, כי לפי השעון הסודני הייתה השעה רק 9. בבואנו לטסאנו הזזנו את המחוגים בשעה קדימה.)
מזלנו היה שהמכוניות היו מצוינות והנהגים האיטלקים שלטו בהן יפה. אחרת אינני יודע כיצד נמנעו אסונות. המכוניות הכבדות והכפולות הסיעו כ"א 44 מאנשינו (שתי קבוצות של 22 איש כ"א, במכונית הקדמית ובטרולי) ו8 חיילים סודנים. הן פלסו דרכם בכבדות וברעש מחריש אזניים, עלו וירדו במעלה ראשית הרי אריטריאה והתפתלו ביניהם. היה זה לילה הרפתקני ומסוכן, אך נהדר. ליל שמורים לנו ולכל היקום מסביב. קשה לי לתאר לכם את הנפלא שבמסע הזה הלילה, אך תארו לפניכם: לילה חשוך שמתעורר מתרדמתו לקול רעש המנועים הכבדים ומתגלה לפנינו באור הפנסים החזקים. שיירה ארוכה של מכוניות צבאיות, לפנינו ואחורינו. אור כל הפנסים יחד מתאחד לאלומת אור מסנוורת שמתקדמת בתוך ענן אבק עצום הדומה לערפל. הדרך מתפתלת כנחש, עוקפת שיאי הרים ויורדת עמקים. אם פתולי הדרך, משנים זרקורי המכוניות את כוונם ותועים על פני ההרים כמחפשי תעלומות. וכך נמצא כל היקום שמסביב לכביש תחת שבט "משחק אורות" פראי ומלא הוד. סלעים כבירים נצבים מכל צד ואומרים להטילנו עמהם לתהום. צמחיה עשירה ומלאה מסתורין ורזון. צללים חיים נעים וחומקים בין העצים והשיחים בהתאם לתנועת האורות. עצי בראשית, שארבעה אנשים דרושים כדי להקיפם, מזדקרים בין החזיונות וכענקים חיים אומרים להשתער [להסתער] עלינו. ואנו יושבים במכוניות, צופים בקסם שמסביבי, זוקפים הצואר ועוקבים אחרי תנועת האורות ובמעלה ההר […] אחורנית ונדהמים לראות בעיניים מסונורות למחצה את השורה הנמשכת קילומטרים של זוגות אורות המנצנצים בחשכה וזוחלים במרחקים קבועים איש אחר רעהו.
קשה לתאר לכם את הרגשתי בלילה זה. יתכן שהדבר לא נתן לתאר [לתיאור] בכלל. הרגשות כאלו אולי רק המחונן בכישרון גאוני יכול להלבישם מלים ולהגישם מושלמים. ואני אינני כזה. נסו נא לתאר לדמיונכם את הלילה הזה, אולי תצליחו. (הדרך הזאת שעשינו בלילה צריכה להראות לאור היום דומה לדרך שעשינו בזמן העברה לסודן בין אסמרה למסואה – ראו ברשימותי אם ברצונכם). היטב חרה לנו על שאנו עושים את הדרך הזאת דוקא בלילה ומחמיצים הזדמנות בלתי מצויה להתבונן בארץ הזאת. כנראה שהדבר סדר [סודר] במתכוון שלא נכיר את הארץ, כיון שגם אחר כך נמשכו הנסיעות בעיקר בלילה, ביחוד במקומות ישוב. התנחמנו בתשורה הלילית המקסימה שהגיש לנו הטבע שיופיו נצחי ביום ובלילה. לישון לא חפצנו, וגם לו רצינו אי-אפשר היה. הבודדים המסוגלים לישון בכל התנאים השתרעו מלוא קומתם בין רגלינו ונמו לסירוגין, בהחליפם את חבריהם במשמרות. האויר היה צלול וקריר ורק האבק שהקימו המכוניות שלפנינו העכירו במקצת. טלטולי המכוניות היו קשים, אך לא חשנו בהם הרבה. הכביש שעברנו לא היה כנראה מסוג ראשון.
וכך נסענו כל הלילה. הדרך קשתה והלכה ואנו התרוממנו ועלינו. כל שעתים לערך נעצרה השיירה לרבע שעה בכדי לקרר במקצת את המנועים ולחכות למכוניות המפגרות בזנב השירה [השיירה]. שוטרים צבאיים רכובים על אופנועים וכמה מכונות ג'יף [ג'יפ] פקחו על השירה [השיירה] ונתנו את ההוראות. (כשהגענו לאסמרה נודע לנו על תאונה רצינית שקרתה לאחד הג'יפים בדרך. הג'יף [הג'יפ] התהפך, אחד נהרג וכמה נפצעו. ועל עוד חדשה נודע לנו: בנסיעה ברכבת נעלם חיל אחד שחור על נשקו. תחילה חשבו שארעה תאונה, אך אח"כ התברר שהחייל ברח). לפנות בוקר חשנו שעיפנו מאוד. הרי היה זה הלילה השני שלא ישנו! והטלטולים אף הם החלו לתת את אותותיהם. מצחיק ונוגע ללב גם יחד היה לראות את עצמנו יושבים על הספסלים וראשינו מתנודדים בקצב טלטולי המכונה, אנה ואנה ברגעים חטופים של נמנום אינסטינקטיבי. לא פעם קרה שראש בראש התנגש והשנים התעוררו בבהלה. כל אחד תפס את רעהו בקלקלתו ואת דבשת עצמו לא ראה. כלנו [כולנו] נמצאנו לבסוף מנמנמים לסירוגין בישיבה כשראשינו על ברכינו וגופינו מתנודדים כלולבים. לא, נגד הטבע של האדם אין לעמוד. גוף האדם תבע את שלו. הגוף צעק לשינה ומנוחה. אותו דבר קרה עם החילים הסודנים המסכנים שתפקידם היה לשמור עלינו ובסופו של דבר אנו שמרנו עליהם. היו קוריוזים יפים אתם. לפעמים היינו צריכים להשגיח עליהם שמתרדמה פתאומית לא יתהפכו כלילה מהמכונית בנסיעתה. גם שמכות [שמיכות] נתנו להם כיון שרעדו כל הזמן מקור.
השחר עמד לעלות והחשכה התחילה להתפזר. הטבע מסביב החל להתבהר לאט לאט. אבני הק"מ הורו שעשינו הלילה רק כ-120 ק"מ. הקרב בין האור לחשך הרהיב את העין. האור גבר והשחר החל לעלות. חשנו בהתעוררות נפשית גדולה. כולם התעוררו וישרו עצמותיהם הכואבות. הרמנו ידים וברכנו מרחוק ב"בקר טוב" את אנשי המכוניות האחרות. המכוניות החישו מהלכן לאור היום. הנהגים שהראו נפלאות הלילה הזה, נראו בבוקר להיות רעננים. (בכל מכונה נהגו שני נהגים במשמרות. בקבינה הרחבה שלהם יש מקום משכב לנהג אחד.) היינו רעבים, כיון שלא אכלנו דבר כל הלילה חוץ מביסקוויטים אמריקאיים שקבלנו כצידה לדרך בטסאני. נודע לנו שאיננו רחוקים מחניה גדולה והתנחמנו! פני הארץ השתנו במקצת. נסענו במישור שוודאי הינו חלק מרמה גבוהה. רק באופק נראו המשכי שלשלות ההרים. ב9:30 הגענו למקום ישוב גדול, שמו אבורדט. לפי אבני הק"מ קבענו שעשינו בין טסאני לאבורדט 180 ק"מ.
במקום קבלונו כרגיל בתכונה צבאית מפרזת. עברנו בין בתי-מלאכה צבאיים ותחנת רכבת, (התחנה הראשונה של מסילת הברזל האריטריאית) והגענו לקמפ צבאי ארעי (טרנזיט קמף [קמפ-מחנה]) במקום הכרנו כמה עקבות היסטוריים מימי המלחמה: בית מלאכה אחד היה הרוס כמעט לגמרי מהפצצה אוירית [אווירית]. המחנה הארעי שלתוכו הכנסנו היה עשוי מאהלים צבאיים מסודרים, שבילים מסוידים, מקלחות מצוינות ומטבח ארעי. (במטבח בשלו עבורנו טבח צבאי ועוזרו השחור) המחנה היה מוקף בארבע גדרות לפחות, שהחיצוני היה מרכב מגדר חיה של סודנים מזויינים. מחנה זה היה בדיוק מה שהיה דרוש לנו. מיד התקלחנו היטב היטב והסירונו את בוץ הדרכים מעלינו. הרגשנו מיד הקלה גדולה והעייפות פגה […]. קבלנו אוכל חם שטעמו היה טפל במקצת אך אכלנו לתאבון. לתה בחלב שקבלנו היה טעם של נפט. למנוחה באהלים היה טעם של גן-עדן. השתרענו על שמיכותינו ושקענו מיד בשינה עמוקה כתהום (ישנו בסה"כ פחות משלוש שעות). בצהרים קמנו וקבלנו ארוחה נוספת שטעמה היה כטעם הארוחה הראשונה. שוב התקלחנו והרגשנו את עצמינו רעננים, למרות החום הגדול ששרר באותה סביבה. מפקד השירה [השיירה] הודיע שאנו נזוז ברבע לשלוש, כך שלא נשאר זמן לשינה נוספת. ארזנו את חפצינו, מלאנו את המימיות והמיכלים במים והסתדרנו קבוצות, קבוצות ליד השער. מסגנון ההודעה על היציאה לדרך, הבינונו שאנו ממשיכים את דרכנו באותן המכוניות. הצטערנו על כך, כיוון שרצינו לנסות גם את הרכבות האיטלקיות. (הרכבות הנוסעים האטלקיות הנם טרזינות העובדות על מזוט). בשעה 3 אחה"צ יצאנו את המחנה הארעי ועלינו למכוניות. סוף רשמי העברה במכתב הבא
להתראות בשבוע הבא. שלום!
הערה: עד כה נהגתי לכתב [לכתוב] רק על צידו האחד של הדף, בכדי להבטיח שאם הצנזורה תגזור צד אחד, שלא יסבול הצד השני. מכיוון שנוכחתי שנייר הכתיבה שלי הולך ונגמר במהירות, שיניתי דעתי.
שלמה.

עמוד 2/7
עמוד 3/7
עמוד 4/7
עמוד 5/7
עמוד 6/7
עמוד 7/7

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: שלמה מאירי
מיקום: מחנה מאסר, אפריקה
תאריך: 28.10.1945

מקבל/ת המכתב

שם: משפחת מאירי
מיקום: ישראל

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/7

לכבוד: הגברת מרים מאירי
רחוב אחד העם 13, פתח תקווה
פלסטינה
[תרגום נמען]

מכתב מספר 52
אסמרה, יום א' כ"א בחשון, ה 28 לאוקטובר
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני

למשפחתי היקרה שלום!
שלשום, יום שישי, קיבלתי באופן מפתיע ובלתי רגיל ארבע מעטפות שהכילו שלושה מכתבים ושתי תמונות. למרבה הפלא אתמול שוב קבלתי מכתב. הביום שישי קבלתי את מכתבך יצחק מה-י"ט בחשון, את מכתב אמא מה-ד' בחשון ואת מכתבה של שולמית שנכתב אצלינו בבית. כמו כן קבלתי באופן משונה מאוד מעטפה עם שתי תמונות בלי כל מכתב השיכות לעבר הרחוק, שעם כל היופי שלהן והזיכרונות שהן מעוררות אינן יכולות למלא את מקום התמונות העכשויות שלכם. אתמול קבלתי את המכתב ה"אנגלי" מה-3.10. זהו סך הכל. למרות כל השפע הזה לא התבלבלתי, בדקתי ומצאתי שבמשך חודש מה-26.8 עד ה-26.9 לא כתבתם מכתבים או שכתבתם והם לא הגיעו. בדקו בתאריכים אלה והודיעו לי אם כתבתם. ועתה הנני להשיב למכתביכם: (זה עתה עניתי באופן נפרד למשפ. קרון). [הוריה של שולמית]
יצחק, הרי התשובה למכתבך: המכתב החסר לכם, מספר 29, היה אחד המכתבים הגדולים והחזקים ביותר שלי. בו הכנתי אותכם, בין היתר, למחלה שחליתי בה בסודן. עכשיו אני מבין מדוע אמא נפגעה אז כל כך ממחלתי! לו הייתה מקבלת את המכתב ההוא היה הכל בסדר. חבל על המכתב, אך אבדה זו אינה חוזרת. חוץ מזה, חסרונו של מכתב אחד מתוך 50 אינו נורא. בקשר לתמונות מסודן אזי שתי סיבות גרמו שלא קימתי הבטחתי. ראשית, התמונות ברובן אינן מוסריות; ושנית, נודע שהצנזורה בירושלים אינה מעבירה אותן. בכל אופן מצרף אני למכתב זה שתי תמונות עלובות ומשביע אותך לא להתאכזב מהן. אתה כותב בקיצור שחזרת ללימודים ואינך מוסיף כל פרטים, כאילו הנך מסתיר דבר מה. ואני הרי בקשתי ממך לדעת מה היו ציונך והאיך עברת את הבחינה באנגלית. אם תרצה תוכל לתקן ולכתוב לי, אף פעם לא יהיה מאוחר. תודה לך על מכתבך הקצר והרשה לי לומר לך שמכתבים כאלה הנך יכול בלי קושי לכתוב לעיתים יותר קרובות. הרבה לכתוב!
והרי התשובה למכתבך אמא: כמו כל מכתביך, גם מכתב זה הארוך, שמחני וצערני כאחד – למה את מתאבלת כאילו מתתי? מה יהיה הסוף? האם לא תוכלי להתרגל! אמא, אמא לא טוב את עושה. את מבזבזת את בריאותך לשווא. מה תועלת שתצמח לך מכל זאת? – אפס גדול!
שמחתי לשמוע שהמכתב לאייזנברג גם כן הגיע. אני מקווה שימלא את תפקידו [אייזנברג היה מנהל מערכת בתי המשפט בארץ בתקופת המנדט והכוונה היא לנסות לשכנע אותו לפעול כדי להחזיר את שלמה בחזרה לארץ ולשחרר אותו] ותוכלי לבצע את תוכניתך. אבל, אמא, בשם אלוהים, אל תעשי כל דבר גדול על דעת עצמך. התיעצי עם אנשים נאמנים! לא במורת רוח קראתי על מכתביך ל CID. עשי כהבנתך בעניינים אלה. אולי עצם שליחת המכתבים לשם ירגיעו אותך במקצת, אך אל נא תתלי בהם תקוות גדולות, שמא אחרי-כן תתאכזבי. בקשר למכירתך מאנגליה, אני אגיד לך את האמת: לא אכפת לי שהיא תכתוב עבורך מכתבים באנגלית, (בתנאי כמובן, שאלה לא ימלאו את מקום מכתביך בעברית). אך חושש אני שלא תהיה לי סבלנות לענות עליהם. ובכלל, לטובות מאחרים לא כדאי להזדקק, ביחוד לא בעניין זה שאינו הכרחי כלל ושנראה בעיני גם מגוחך. כשכתבתי את המכתב ההוא באנגלית התכוונתי בתמימות ליהושע [הכוונה ליהושע יפה, בן זוגה של מרים מאירי], כיון שעברית אינו יודע. כיון שהוא לא ענה, חושבני שכדאי לבטל את העניין הזה בכלל. ועוד: אז כשכתבתי את המכתב, הייתי בראשית התקדמותי באנגלית והייתי נלהב. במשך הזמן התלהבותי פגה ונוכחתי לדעת שגם בלי מכתבים באנגלית, אם ארצה אדע אנגלית. משום-כך אנא אמא, אל תערבבי את ענין המכתבים באנגלית לידיעת השפה. אותי, כמו שידעת תמיד, אין צורך לדרבן. אם החלטתי לדעת את השפה אזי אדעה; ואם לא החלטתי אני, גם רצונך הטוב וגם המכתבים לא יעזרו. את המכתב השבלוני באנגלית שקבלתי אתמול "הצלחתי לפענח". השפה היא פשוטה וידועה לי היטב, אך הכתב היה חטוף כל-כך עד שנדהמתי תחילה. אין לי שום דבר מיוחד לענות על מכתבך זה. שום דבר לא דרוש לי. מה שהיה דרוש, כבר בקשתי במכתבים קודמים. אינני מבטיח לכתוב לך מכתב באנגלית ולכן אל תצפי לו. אם יהיה לי מצב רוח, אולי אכתוב. התפלאתי כשקראתי שאת מתפלאת מדוע אינני כותב מחיי המחנה וכו'. כמדומני שאני אחד היחידים במחנה שמרבה כה בכתיבה ומוסר הכל, והאיך זה תתאונני? ענין האוכל מעניין אותך במיוחד וזה טבעי מאוד. גם אותנו זה מעניין במיוחד. מיד אמסור פרטים. רב-תודות לך על מכתבך הארוך.
והרי חדשות המחנה בקצרה: (פרטים מפורטים על חיי המחנה אמסור לאחר שאסיים את רשמי העברה [ההעברה]) אתמול שוב באו לבקרנו שני בריגדירים. כמה מדרישותינו קבלו וכמה דחו וכמה עוד נמצאים בעיון. ענין הקונטרקטור וכמה עניינים אחרים הגיעו לסדור סופי. ענין האוכל הוטב במקצת. בלא ספק הוא עולה באיכותו על זה שקבלנו בסודן. אנו מקבלים עתה ירקות חיים, פירות חיים (תפוזים ומנדרינות אריטריאיות.) ובשר כשר יום-יום מקהילת אסמרה. את התאבון הגדול שלנו יש להסביר אך ורק במזג האויר. אמנם, זה לא נעים כלל כשיש תאבון ואין במה לפצות אותו, אך אנו מקוים למצא עצה בקרוב. הקונטרקטור האטלקי שהתקשר עם המחנה כבר החל לספק מצרכים שונים. בינתיים בעיקר בשביל המטבח הכללי הקונה בשביל המחנה כולו בכספי המחנה. הבה אתן לכם דוגמא של מחירים זולים שתדהימכם: (הצרה היא שאין מספיק כסף). קילו דגי–ים גדולים – 5 גרוש (!); קילו כבד בהמות – 5 גרוש (!); ביצה טרייה – 7 מיל; קילו בננות – 7 גרוש. החסרון היסודי לכל המחירים האלה (חוץ מחוסר כסף) הוא שהלחם יקר מאוד ביחס לאפשרויות ההוצאה שלנו. כך שאת ה"כל טוב" הזה, אם נרכש, צריכים לאכול בלי לחם, היות והלחם הצבאי המצוין שאנו מקבלים נבלע בן רגע. (כידוע לכם, בצבא הבריטי אוכלים מעט לחם.).
בין העניינים שסודרו סופית עם הבריגדירים נכלל גם ענין הקולנוע. קולנוע איטלקי נודד יבקרנו פעמים בחדש. כל הצגה תעלה לכל המחנה כ-2 וחצי לירות (גרוש אחד לאיש) . ועוד דבר משמח עד מאוד הבטח לנו, אך טרם קבל אישור: אפשרות להצטלם ולשלוח תמונותינו למשפחות. אם יתקבל אישור, תזכו לתמונותיי בקרוב. (מה דעתך על זה, אמא?).
ביום שני שעבר החזרו שני העצורים היחידים שנלקחו מהמחנה בסודן לקהיר. (אז חשבנו ששני אלה הם שני העצורים ששרתו בצבא ואחד מהם היה סרז'נט מייג'ור. הם החזקו בקהיר […] בחורים במשך שלושה חדשים ונחקרו מפעם לפעם. הם חזרו למחנה רצוצים אך שמחים […] ולחיות בין בני אדם. כן, החזרו למחנה כמה חולים ששהו בחרטום בזמן ההעברה. הם הוטסו באוירון [באווירון] מיוחד ועשו את הדרך שאנו עשינו בשלושה ימים – בשלוש שעות. בביה"ח שבחרטום עדיין שוהים כמה חולים, ששנים מהם בני פ"ת [פתח תקווה]. חדשות נוספות במכתב הבא.
והרי המשך רשמי העברה: השעתיים שהקציבו לנו למנוחה ברחבה שבקמפ הצבאי ליד טאבני, הגיעו במהרה לקיצן. שוב ארזנו את חפצינו והסתדרנו בקבוצות של 22 אנשים כ"א. (זו הייתה אכזריות לצופף 22 איש במכונית משא פתוחה, בשים-לב לדרך הארוכה והמסוכנת.) עמדנו בשורות מסודרות […] לפחות, עד ש"המכונה הצבאית" התחילה לדפק [לדפוק]. קצינים באו קצינים הלכו והאי-סדר שלהם הזדקר לעינינו ולהנאתנו. קצין אחד סטר [סתר] את הוראות משנהו והמבוכה היתה גדולה. ואנו בינתים התישבנו על חבילותינו ופתחנו בשירה משכיחה הכל. בעיניהם נראה הדבר כ"להכעיס", אך מה זה נוגע לנו? בשעה טובה התקרבו מכוניות המשא הטרולי לשער והאות נתן [ניתן], אך אז התחילה פרשה חדשה, פרשת החיפושים. הם נאלצו לוותר אף הפעם על הכבלים בהתאם לדרישותינו ואיומינו, אך על החיפושים לא רצו לוותר, עם כל חוסר הטעם שלהם. ואנו היינו אדישים לזאת. שוטרים צבאיים MP נצבו ליד השער ועזרו ליד ה"חפשנים המקצועיים" מאנשי ה"אינטילז'נס סרוויס". החיפוש שלהם היה כל כך מגוחך עד שבקושי עצרנו מלהתפרץ בצחוק. לאחר המחפשים עמדו כמה קצינים וחיילים ועסקו בספירה. למרות מספרם הרב, ואולי דווקא בגללו, טעו לא פעם בצורה אומללה והיו נאלצים להתחיל מחדש. ה"משחק" הזה נמשך לפחות חצי שעה נוספת. בשעה 10 בלילה זזו המכוניות לדרך. (וזאת על פי השעון האריטריאי, כי לפי השעון הסודני הייתה השעה רק 9. בבואנו לטסאנו הזזנו את המחוגים בשעה קדימה.)
מזלנו היה שהמכוניות היו מצוינות והנהגים האיטלקים שלטו בהן יפה. אחרת אינני יודע כיצד נמנעו אסונות. המכוניות הכבדות והכפולות הסיעו כ"א 44 מאנשינו (שתי קבוצות של 22 איש כ"א, במכונית הקדמית ובטרולי) ו8 חיילים סודנים. הן פלסו דרכם בכבדות וברעש מחריש אזניים, עלו וירדו במעלה ראשית הרי אריטריאה והתפתלו ביניהם. היה זה לילה הרפתקני ומסוכן, אך נהדר. ליל שמורים לנו ולכל היקום מסביב. קשה לי לתאר לכם את הנפלא שבמסע הזה הלילה, אך תארו לפניכם: לילה חשוך שמתעורר מתרדמתו לקול רעש המנועים הכבדים ומתגלה לפנינו באור הפנסים החזקים. שיירה ארוכה של מכוניות צבאיות, לפנינו ואחורינו. אור כל הפנסים יחד מתאחד לאלומת אור מסנוורת שמתקדמת בתוך ענן אבק עצום הדומה לערפל. הדרך מתפתלת כנחש, עוקפת שיאי הרים ויורדת עמקים. אם פתולי הדרך, משנים זרקורי המכוניות את כוונם ותועים על פני ההרים כמחפשי תעלומות. וכך נמצא כל היקום שמסביב לכביש תחת שבט "משחק אורות" פראי ומלא הוד. סלעים כבירים נצבים מכל צד ואומרים להטילנו עמהם לתהום. צמחיה עשירה ומלאה מסתורין ורזון. צללים חיים נעים וחומקים בין העצים והשיחים בהתאם לתנועת האורות. עצי בראשית, שארבעה אנשים דרושים כדי להקיפם, מזדקרים בין החזיונות וכענקים חיים אומרים להשתער [להסתער] עלינו. ואנו יושבים במכוניות, צופים בקסם שמסביבי, זוקפים הצואר ועוקבים אחרי תנועת האורות ובמעלה ההר […] אחורנית ונדהמים לראות בעיניים מסונורות למחצה את השורה הנמשכת קילומטרים של זוגות אורות המנצנצים בחשכה וזוחלים במרחקים קבועים איש אחר רעהו.
קשה לתאר לכם את הרגשתי בלילה זה. יתכן שהדבר לא נתן לתאר [לתיאור] בכלל. הרגשות כאלו אולי רק המחונן בכישרון גאוני יכול להלבישם מלים ולהגישם מושלמים. ואני אינני כזה. נסו נא לתאר לדמיונכם את הלילה הזה, אולי תצליחו. (הדרך הזאת שעשינו בלילה צריכה להראות לאור היום דומה לדרך שעשינו בזמן העברה לסודן בין אסמרה למסואה – ראו ברשימותי אם ברצונכם). היטב חרה לנו על שאנו עושים את הדרך הזאת דוקא בלילה ומחמיצים הזדמנות בלתי מצויה להתבונן בארץ הזאת. כנראה שהדבר סדר [סודר] במתכוון שלא נכיר את הארץ, כיון שגם אחר כך נמשכו הנסיעות בעיקר בלילה, ביחוד במקומות ישוב. התנחמנו בתשורה הלילית המקסימה שהגיש לנו הטבע שיופיו נצחי ביום ובלילה. לישון לא חפצנו, וגם לו רצינו אי-אפשר היה. הבודדים המסוגלים לישון בכל התנאים השתרעו מלוא קומתם בין רגלינו ונמו לסירוגין, בהחליפם את חבריהם במשמרות. האויר היה צלול וקריר ורק האבק שהקימו המכוניות שלפנינו העכירו במקצת. טלטולי המכוניות היו קשים, אך לא חשנו בהם הרבה. הכביש שעברנו לא היה כנראה מסוג ראשון.
וכך נסענו כל הלילה. הדרך קשתה והלכה ואנו התרוממנו ועלינו. כל שעתים לערך נעצרה השיירה לרבע שעה בכדי לקרר במקצת את המנועים ולחכות למכוניות המפגרות בזנב השירה [השיירה]. שוטרים צבאיים רכובים על אופנועים וכמה מכונות ג'יף [ג'יפ] פקחו על השירה [השיירה] ונתנו את ההוראות. (כשהגענו לאסמרה נודע לנו על תאונה רצינית שקרתה לאחד הג'יפים בדרך. הג'יף [הג'יפ] התהפך, אחד נהרג וכמה נפצעו. ועל עוד חדשה נודע לנו: בנסיעה ברכבת נעלם חיל אחד שחור על נשקו. תחילה חשבו שארעה תאונה, אך אח"כ התברר שהחייל ברח). לפנות בוקר חשנו שעיפנו מאוד. הרי היה זה הלילה השני שלא ישנו! והטלטולים אף הם החלו לתת את אותותיהם. מצחיק ונוגע ללב גם יחד היה לראות את עצמנו יושבים על הספסלים וראשינו מתנודדים בקצב טלטולי המכונה, אנה ואנה ברגעים חטופים של נמנום אינסטינקטיבי. לא פעם קרה שראש בראש התנגש והשנים התעוררו בבהלה. כל אחד תפס את רעהו בקלקלתו ואת דבשת עצמו לא ראה. כלנו [כולנו] נמצאנו לבסוף מנמנמים לסירוגין בישיבה כשראשינו על ברכינו וגופינו מתנודדים כלולבים. לא, נגד הטבע של האדם אין לעמוד. גוף האדם תבע את שלו. הגוף צעק לשינה ומנוחה. אותו דבר קרה עם החילים הסודנים המסכנים שתפקידם היה לשמור עלינו ובסופו של דבר אנו שמרנו עליהם. היו קוריוזים יפים אתם. לפעמים היינו צריכים להשגיח עליהם שמתרדמה פתאומית לא יתהפכו כלילה מהמכונית בנסיעתה. גם שמכות [שמיכות] נתנו להם כיון שרעדו כל הזמן מקור.
השחר עמד לעלות והחשכה התחילה להתפזר. הטבע מסביב החל להתבהר לאט לאט. אבני הק"מ הורו שעשינו הלילה רק כ-120 ק"מ. הקרב בין האור לחשך הרהיב את העין. האור גבר והשחר החל לעלות. חשנו בהתעוררות נפשית גדולה. כולם התעוררו וישרו עצמותיהם הכואבות. הרמנו ידים וברכנו מרחוק ב"בקר טוב" את אנשי המכוניות האחרות. המכוניות החישו מהלכן לאור היום. הנהגים שהראו נפלאות הלילה הזה, נראו בבוקר להיות רעננים. (בכל מכונה נהגו שני נהגים במשמרות. בקבינה הרחבה שלהם יש מקום משכב לנהג אחד.) היינו רעבים, כיון שלא אכלנו דבר כל הלילה חוץ מביסקוויטים אמריקאיים שקבלנו כצידה לדרך בטסאני. נודע לנו שאיננו רחוקים מחניה גדולה והתנחמנו! פני הארץ השתנו במקצת. נסענו במישור שוודאי הינו חלק מרמה גבוהה. רק באופק נראו המשכי שלשלות ההרים. ב9:30 הגענו למקום ישוב גדול, שמו אבורדט. לפי אבני הק"מ קבענו שעשינו בין טסאני לאבורדט 180 ק"מ.
במקום קבלונו כרגיל בתכונה צבאית מפרזת. עברנו בין בתי-מלאכה צבאיים ותחנת רכבת, (התחנה הראשונה של מסילת הברזל האריטריאית) והגענו לקמפ צבאי ארעי (טרנזיט קמף [קמפ-מחנה]) במקום הכרנו כמה עקבות היסטוריים מימי המלחמה: בית מלאכה אחד היה הרוס כמעט לגמרי מהפצצה אוירית [אווירית]. המחנה הארעי שלתוכו הכנסנו היה עשוי מאהלים צבאיים מסודרים, שבילים מסוידים, מקלחות מצוינות ומטבח ארעי. (במטבח בשלו עבורנו טבח צבאי ועוזרו השחור) המחנה היה מוקף בארבע גדרות לפחות, שהחיצוני היה מרכב מגדר חיה של סודנים מזויינים. מחנה זה היה בדיוק מה שהיה דרוש לנו. מיד התקלחנו היטב היטב והסירונו את בוץ הדרכים מעלינו. הרגשנו מיד הקלה גדולה והעייפות פגה […]. קבלנו אוכל חם שטעמו היה טפל במקצת אך אכלנו לתאבון. לתה בחלב שקבלנו היה טעם של נפט. למנוחה באהלים היה טעם של גן-עדן. השתרענו על שמיכותינו ושקענו מיד בשינה עמוקה כתהום (ישנו בסה"כ פחות משלוש שעות). בצהרים קמנו וקבלנו ארוחה נוספת שטעמה היה כטעם הארוחה הראשונה. שוב התקלחנו והרגשנו את עצמינו רעננים, למרות החום הגדול ששרר באותה סביבה. מפקד השירה [השיירה] הודיע שאנו נזוז ברבע לשלוש, כך שלא נשאר זמן לשינה נוספת. ארזנו את חפצינו, מלאנו את המימיות והמיכלים במים והסתדרנו קבוצות, קבוצות ליד השער. מסגנון ההודעה על היציאה לדרך, הבינונו שאנו ממשיכים את דרכנו באותן המכוניות. הצטערנו על כך, כיוון שרצינו לנסות גם את הרכבות האיטלקיות. (הרכבות הנוסעים האטלקיות הנם טרזינות העובדות על מזוט). בשעה 3 אחה"צ יצאנו את המחנה הארעי ועלינו למכוניות. סוף רשמי העברה במכתב הבא
להתראות בשבוע הבא. שלום!
הערה: עד כה נהגתי לכתב [לכתוב] רק על צידו האחד של הדף, בכדי להבטיח שאם הצנזורה תגזור צד אחד, שלא יסבול הצד השני. מכיוון שנוכחתי שנייר הכתיבה שלי הולך ונגמר במהירות, שיניתי דעתי.
שלמה.

עמוד 2/7
עמוד 3/7
עמוד 4/7
עמוד 5/7
עמוד 6/7
עמוד 7/7

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: שלמה מאירי
מיקום: מחנה מאסר, אפריקה
תאריך: 1945-10-21

מקבל/ת המכתב

שם: משפחת מאירי
מיקום: ישראל

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות