פתח תקוה
23.6.42
טובה חביבה,
זה ימים מספר אני מתכוננת לענות לך, אבל איני יכולה. החם כאן כה גדול, כה מעיף ומרפה כל רצון. במשך כל היום איני עושה כלום והיום עובר עלי במקלחת או בשכיבה על הרצפה. ברגעים אלו נזכרת אני בחילים הנמצאים בחזית, במדבר לוב. וחם כזה דבר רגיל הוא שם, דבר מובן, וכאן עושים "טרסק". בערבים שאנו לומדים, אנו עושים אמבטיה של זיעה. בחדר קטן סגור ומסגר מפחד רפורט על האפלה פגומה. ומהרגע שאנו מתחילים בלמודים – כבר מחכים בכליון עינים לרגע שבו יגמר, כדי לצאת לשאף אויר. תארי לך שבמצב כזה כמעט שאין אנו מתקדמים. לומדים פחות מהזמן והקורס נמשך ונמשך… היתה לי תכנית לגמרי אחרת לימות הקיץ, ובגלל השעור עלול כל זה להתבטל. היה בדעתי לנסע לחדש או יותר לאחד המשקים או הקבוצים – אבל מי יודע אם זה יוכל לצאת לפעל.
מחוץ לשעורים אני נמצאת כמה שעות בה.ג.א. – טלפוניסטית. כל זה תופס זמן רב, וכמעט שאין לי פנאי לעצמי. הימים אינם מספיקים לי. יש לי כעת ספרים רבים לקרא, אבל איני קוראת הרבה כמו שהייתי רוצה. בערבים הקריאה קשה מאד, בפרט בחדר סגור וחם. בערבים אני מטיילת ומבלה את הזמן לא רע. אבל כל זה כבר כה רגיל וכה נמאס, הייתי רוצה לשנות קצת את ארח חיי, אני נמשכת לחיים חדשים ולא כל כך חד גוניים. טוב היה לו יכלתי לנצל את זמני לטיולים, לנסע לראות ולבקר בארץ, זוהי פשוט בושה שאין אני מכירה אותה ואני נמצאת כאן זמן כה רב.
חבר אחד הציע לי ולברוריה לנסע אתו לסביבות ים כנרת לשוט על הכנרת ולבקר בסביבותיה. אבל אני מספקת אם הורי ירשו לי, היות ונצטרך ללון באחד המקומות (בטיול ליום אחד לא הייתי מתחשבת) ושנית זה משנה מאד לבא אל הורי בתכנית של טיול בזמן כזה שהכל חושבים על המלחמה ועל האויב הקרוב לארצנו, ומי יודע מה ילד יום. אבל במצבים כאלה ישנם רבים האומרים "אכל ושתה כי מחר נמות". אבל תקוה זהו משהו נפלא. אני מקוה שסוף הטוב והנצחון לבא. אבל מי יודע מתי.
כמובן שבזמן כזה אנשים צעירים צריכים לחשב כל משהו יותר רציני מאשר טיולים, לעשות משהו למאמץ המלחמתי, להתגיס לצבא, למשק או לשרותים שונים במקומות מגוריהם וכו'. אבל מצד שני, יצריך מגרים אותך, ואומרים אם לא תטיל עתה לא תטיל לעולם.
תל-אביב בימים אלו עושה רושם כאלו הכל חוטפים מהחיים לפני המות. כל העיר על רגליה בבתי קפה קולנע ושאר בתי שעשועים. הייתי לא מזמן במוצאי שבת בתל-אביב, והתור לקולנע היה כה גדול, שהיא עשתה רושם כאלו כל העיר מחכה בתור. תארי לך איזה רושם זה עושה על חילים זרים הבאים מרחוק להלחם, כשהם רואים בחורים צעירים שאינם חושבים על שום דבר אחר מאשר בלויים.
טובה, כשתקראי שורות אלו תחשבי בודאי שחלקי בין אלו המטיפים לגיוס. לאו דוקא. אבל כשהנך קורא את החדשות ורואה את המצב לאמיתו אז מתעורר בך רצון לקום ולהלחם.
די, כבר נמאס לשמע על גיוס. גיוס וגיוס. מלחמה וכו'. ספרי את קצת מהנעשה בירושלים. איך האוירה שם (בכל המובנים). איך הצלחת בבחינות. איך את מבלה ומתי את חוזרת?
אני מקוה שתסלחי לי על האחור במכתבי ומקוה שלהבא זה לא יקרה. כאן בפתח-תקוה הכל כשורה ומתנהל כסדרו. אמנם ימים מספר הכל דברו על התאבדותו של יטקובסקי, הכל נעשו לבלשים וחוקרים מהי הסיבה. אבל סודות מהחדר אינם מספרים, והעתונות תרצה את זה באיזה תרוץ של מחלה וכדומה. כמו"כ מאיר ברורמן נפצע ע"י ערבי בתל-אביב. הוא נדקר שלש דקירות בראש ובחוט השדרה. מצבו יותר טוב. אינו מסכן. את רואה אינך צריכה לקרא כבר את העתון אני מוסרת לך את כל החדשות. אבל עכשו אני צריכה לסים יש לי הרבה מאד עבודה.
ברוריה דורשת בשלומך. את רואה גם ה"אוהבת לכתב מכתבים ארכים" מתעצלת בחם כזה לכתב ומסתפקת בדרישת שלום בלבד. היום היא אינה בקו הבריאות, אמנם לא מסכנת ביותר. יש לה רק… נזלת… אבל בכל זאת איני מקנאת בה נזלת בחם שכזה.
דרישת שלום לך מכל החברות ומסרי גם את דרישת שלום לכל החברים והחברות שלך המוכרים והבלתי מוכרים ביחוד לנחמה הירושלמית.
שלך
שרה