[?], N.Y.
יום שני, 16 באוגוסט 1948
דוד זרובבל היקר!
זה עתה חזרתי הביתה לאחר יום ארוך של עבודה, ומצאתי הרבה מכתבים,
מים מחיים ממש, מהארץ וממך. אני עונה לך תיכף ומיד בתקוה שמכתבי
ומכתבי
המשפחה יגיעוך בזמן.
קשה היתה בשבילי הכתיבה אליך לאחר מה שקרה, אמנון היה לי לא רק בן דוד יקר, כי
אם חבר וידיד קרוב. גם כיום קשה לי להסכים עם העובדה המרה שלא אראה יותר את גוצי
החביב מלא החיים, שלא יכול לשבת רגע במנוחה. חיוכו האמיץ לא סר מנגד עיני, ואינני חושבת
שיש מילים בעולם שבכוחן לנחם ולהרגיע, כל שכן אותך.
ככה הם החיים, הם עושים את שלהם ואנחנו מקבלים הכל עלינו אף אם נטל עלינו
לאבד את אחינו בנינו – מיטב אנשינו. מתגברים וממשיכים במלחמת הקיום, ממשיכים את המלחמה
למען אותו רעיון קדוש למענו נפלו גבורינו, כי אם אנחנו לא נמשיך להיות ולנקום דמם מי
יעשה זאת בשבילנו? דומני שאבדן אמנון, נתן לי את כל האהבה לארץ והרצון לשוב אליה
וללחום יחד עם כולם – רגש שלא היה נטוע בי מקודם. אולי נמצאת האשמה בהורי, בסביבה ואולי בי
עצמי. אינני יודעת מה לעשות עתה אני אובדת עיצות. העבודה כאן רבה, ויודעת אני
שאם אעזוב הרי יהיה להם הפסד בזמן ובכסף (בחורות אמריקאיות לא תסתפקנה במשכורות שהם מציעים)
אמנם אני אינני אלא בורג קטנטן וחסר ערך בכל המכונה הגדולה, אך לפעמים בשביל קלקול הקטן
ביותר נגרם נזק לייצור. כך שהנסיעה הביתה ברגע זה יורדת מן הפרק, ומה שנשאר לפני
לעשות הרי זה להשאר מסורה לעבודתי ולכבוש את געגועי. אשר ליוסף השאלה קצת יותר מסובכת,
אולם אני אינני מנסה להשפיע עליו לכל צד שהוא, ונותנת לו לפתור את הבעיה בעצמו.
בשבילו עומדת השאלה – הקרירה המוסיקלית או הארץ. הוא התקדם והגיע לדרגה של מוסיקאי
רציני ועצמאי. המורים שמים בו מבטחם ומדברים עליו גדולות. הוא מראה נפלאות בנצוח,
ובטוחתני שלא רחוק היום שיוסקה יהיה מנצח גדול. מובן שיש לו עוד הרבה ללמוד ולהשתלם,
וכאן היא האפשרות היחידה בשבילו. אולם בימים אלה, אני מרגישה שלבו ומחשבותיו נתונים כולם לארץ
והוא חסר סבלנות ועצבני. אמנם אין לי כל רשות למנוע בעדו מלנסוע הביתה, אבל מאד
לא הייתי רוצה לראותו מזניח את הכל והולך לשדה הקרב. אמא ואבא בעזרת החברים
והחברות כותבים לו ומסבירים לו שאין בו כל צורך שם. הוא ימלא את תפקידו לארץ בתור מוזיקאי
אף זהוא תפקיד חשוב. אני מקוה שהענינים יסתדרו עתה לטובתנו, ונוכל להתחיל במהרה בעבודת
הבניה והיצירה מחדש, ואז יבוא תורו גם כן. כמו מן השמים נשלחה אליו מורה כמו גב'
דורה זסלבסקי. האשה הזו מבינה אותו ועושה למענו הרבה מאד. היא ציונית נלהבת, ומאושרת
שנזדמן לה בחור כיוסף, בו תוכל לתת ולהקדיש את אהבתה לעם הישראלי, היא מכינה אותו בכיון
זה שיהיה אחד מעמודי התוך של האמנות הישראלית.
יוסף נמצא כעת בחופש, לימודי בית הספר לקיץ נסתיימו, ולכאורה היה צריך לנוח, כי
עברה עליו שנה קשה, אולם היא עמדה על כך שתוסיף לתת לו שעורים, ולכן הוא נסע לביתה בהרים
ונמצא שם כבר ימים אחדים, אני מטלפנת אליו יום יום, והוא מספר שהיא לא נותנת לו לזוז
מהפסנתר, ומציגה אותו לפני מוזיקאים גדולים. אני שמחה מאד על-כך ומשפיעה עליו שישאר
שם כמה שיוכל, כי לזה יש ערך יותר רב מההתרוצצויות בניו-יורק.
אני נמצאת לבדי, ואינני מרגישה בכך כי מעט מאד זמני הפנוי. אני חוזרת הביתה מאחר
מהעבודה, לרוב עיפה ומחפשת מנוחה.
אני מקוה שהמכתבים הרצופים ירגיעו אותך ויספרו לך על כל הנעשה בבית. גם אנוכי כמוך
דאגתי מאד, וחששתי ביחוד לסבא. אולם נראה שהוא עוד חזק ברוחו, ויזכה עוד לחיות כמונו
בארצנו החפשיה והבנויה. הסבתא כמובן חולה וחלשה, אמא כותבת שאבדה את זכרונה לגמרי,
ומצבה לא כל כך טוב. אולם כמו שאמר חיים וויצמן, הסבל והתלאות מחזקים ומחסנים בני אדם.
היא סבלה הרבה, אולם בטוחתני שכשיהיה שלום בארץ, היא תרגע ותמשיך לחיות מלאת אנרגיה
כתמיד.
אני מקוה לדבר עם יוסף מחר, ואומר לו שיכתוב אליך, כדי שתקבל ממנו מכתב לפני צאתך.
חבל מאד שלא יכולת לעבור דרך ניו-יורק. אנחנו קוינו לראותך וחיכינו להפתעה כל יום.
במקרה שלא נספיק לכתוב שוב פעם,
היה שלום, דרך צלחה, ודרישת שלום בבית לכולם
להתראות בארצנו בקרוב
נשיקות משרקה.

נ.ב. עמי נמצא בניו-יורק,
הוא החליט להשאר כאן כמה זמן ועובד
אצל אדם רוזין.