[עמ' 1]
16.6.74
שלום לך,
בחינות בגרות זאת באמת
בעיה! אני זוכר שבתקופת בחינות הגמר
שלי (אצלנו קראו לזה כך) הייתי מקבל
פיק ברכיים כל פעם שהייתי נזכר
בבחינה הקרובה. תארי לעצמך שעברתי
12 בחינות בהפרש יומיים (מה שנקרא
יום כן יום לא). כאשר סיימתי הכל
הרגשתי כאילו חציתי את "תעלת למאנש"
לפחות.
אני, כידוע, עובד ומרוויח את
לחמי. הקצב בציור ירד, ומובן מדוע
אבל זה זמני. וכניראה שישתנה.
מלבד זה, אני חושב שהשאר כרגיל.
אני משחזר לעצמי כל מה שלמדתי פעם
באנגלית, וכמעט ואין לי זמן לשיגעונות
של תקופת "החופשה". כמו קפיצות לים,
או סתם להתעורר ב-11 בבוקר.
את הציורים האחרונים שלי
[עמוד 2]
צילמתי כדי שאוכל להציג אותם,
מבלי לגרור אחרי מטר על שמונים ס"מ
של עץ וצבע. אומנם הצילומים הרבה
פחות יפים מהמציאות, אבל הם מבצעים
את המטרה ומציגים את הענין.
המצב הגופני אצלי ישתפר
והצלחתי להבריא מהשיעולים האיומים
שהיו לי. אני מוכרח לאמר שאף
פעם לא תפס אותי מין דבר כזה.
וכניראה שניצלתי (ממוות…) רק בזכות
סוכריות מנטה חריפות שנהגתי למצוץ.
לאמר את האמת, הייתי רוצה
לראות אותך לפני שאת מתגייסת לצבא
כי אחר כך זה יהיה הרבה יותר
מסובך. אז תראי, בבוקר את יכולה
להתקשר אלי לעבודה (כי תהיו הרי
עוד מעט בחופש) מס' – 259608 – ולבקש
אותי. או בערב הביתה (יודעת). אני לומד
בשני בחמישי. ונמצא בבית בדרך כלל
מ-5 בערב בשאר הימים.
[עמוד 3]
זה באמת נראה רטורי, כי, למרות
שמספר פעמים כבר כתבתי לך בנושא,
זה לא יצא לבצוע.
אז, צריך רק לתפוס יוזמה
ולהתקשר. השאר כבר יבוא מאיליו.
הרי את אומרת שלפעמים יש
כל מיני "זמנים מתים", אז צריך
רק לקפוץ ולהתקשר.
בטח כבר כתבתי יותר
מידי בנושא. אולי בגלל שאני רגיל
לכתוב מכתבים. זה עיקר העיסוק שלי
בעבודה. החלק השני של העבודה הוא
שיחות טלפון.
נקווה שתהיי אמיצה,
להת'
ששון