[עמ' 1]
2.3.74
שלום לך,
הדבר הכי בולט שמצאתי במכתב היה
דווקא בקטע של "דרך אגב". נכון שבגילך הבנים
קצת קטנים, מבחינות מסוימות כלפי הבנות, אבל
עד "ילד מהכיתה" יש עוד מרחק…
אני מבין שיש לכם הרבה תעסוקה
שקשורה בפצועי המלחמה. לדעתי זה יפה מאוד.
אני כבר עייף מכל הדברים האלה שקשורים
בצבא. כבר יותר מארבע שנים בצבא, ועוד
ידי נטויה – כלומר – אין לי תאריך שחרור.
הייתי השבוע שלושה ימים בבית ומצאתי בעיתונים
מודעות על הרשמה לטכניון, בחינות קבלה ומכינות.
עם ידיעותיי אינני מסוגל לגשת לבחינות הכניסה
ללא מכינה ולאט לאט אני מתחיל לראות את
עצמי יוצא מהתמונה ומנטרל שנת לימודים
נוספת ("שנתון" כמו שאומרים). היום החלטתי
להתחיל לפעול בנידון. אני אנסה
לעלות עם זה כמה שאפשר יותר למעלה
ונראה מי שם (למעלה) יעזור לי.
עכשיו שבת, שלווה פסטורלית. דני גרנות
מזמר ברדיו. ביד ימין אני כותב את השורות
שלעיל ושלהל"ן וביד שמאל מפצח גרעינים
על שולחן זכוכית שאילתרתי בעזרת שמשה
של רכב מיצרי שלל.

[עמוד 2]
מעניין אותי לדעת אם ניסית להתקשר אליי
פעם נוספת. אני פשוט עדיין סקרן. וזאת, דרך אגב,
תכונה די בולטת שלי (הסקרנות כמובן). כלומר
הייתי רוצה לראות אותך פעם. זה שהתמונה
שלך בוששת לבוא זאת בעיה נפרדת.
כמו שהבנתי מתוכננת לנו כאן איזה
מסיבת פורים ביום רביעי או חמישי. יש המון
הכנות לפני כן אבל הבעיה העיקרית היא
מהיכן להביא בנות זוג מהמין השני. הרי אי
אפשר לעשות מסיבה שתכיל את חיילי הגדוד
בלבד, לא כן? לעומת זאת אי אפשר להביא
בנות מהארץ (כך אנחנו קוראים לחלק הציווילי)
כי זה עניין של כמעט 8 שעות נסיעה.
במטוס זה שעה אמנם אבל אסור להטיס
אזרחים. בקיצור העניין מסובך הרבה יותר
מאשר נראה
יש לי מין מצב רוח לא טוב
היום. הגעתי לבסיס ישר ליום שישי עם כל
מה שזה מכיל. הרבה בבית לא הצלחתי
לעשות עקב מזג האוויר. המון בבית
ומשעמם עד מוות. יצאו מכאן כמה לטיול באיזור.
האיזור יפה מאוד ויש היכן לטייל. אבל כאשר
העירו אותי ב-8 בבוקר ושאלו אותי אם
אני מצטרף – הייתי מת לישון ועשיתי את
זה עד לארוחת צהריים.

[המכתב קטוע, חסר עמוד]