[עמ' 1]
1.1.74
שלום לך,
את המכתב הנוכחי אינני כותב בראשי –
שם, אלא ממש אי-פה. בבית. הבוקר טסתי
הבייתה אחרי איזה שבוע. עכשיו אני כבר
אחרי מקלחת טובה וגם ארוחה ושתיה
קצת. פשוט, לא רציתי לעכב את
"זרם המכתבים" והחלטתי לכתוב גם מהבית.
זה אומנם בעל צבע מוזר קצת, אבל כמו
שכתבתי כבר – רק כדי לא להפסיק את
הזרם. דיברנו (או כתבנו) פעם על מכתבים
שישלחו (מראשל"צ) גם לפני שתקבלי תשובה. כי
ככה (כמו עכשיו) לוקח למכתב שבוע להגיע
אלי, פלוס שבוע נוסף ממני אליך, סה"כ
שבועיים תמימים. אם לא קשה
תשתדלי לכתוב כמה מכתבים רצופים, ואז
ה"דו-שיח" יהיה יותר רצוף.
הערב אני אסע לבקר את הדודנית
החדשה שלי. בפעם האחרונה שראיתי אותה
היא הייתה קטנה כזאת ומקומטת,
וכל הזמן מפהקת… כנראה שהיא נולדה
עייפה.
בקשר לגיוס שלך לחיל-האוויר.
את טוענת שכדאי להגיע לחיל הזה
כדי להצליח לטוס. אני לא בחיל אוויר (כידוע)

[עמוד 2]
וכבר כמעט שנתיים שאני טס כל פעם
שאני יוצא הבייתה וחוזר. עכשיו זה כבר
בכלל מרחק עצום שכבר ממש מוכרחים
לטוס. אחרת זה ממש סיוט (ניסית פעם
ליסוע 10 שעות רצוף במדבר ללא הפסקה).
את ירושלים אני גם כן אוהב,
ויצא לי במשך השירות הצבאי לשרת שם
כחצי שנה והספקתי ל"חרוש" אותה לאורכה
ולרוחבה. אבל (כמוך) לא הייתי מחליף
את תל-אביב (או יפו) בשום עיר…
בקשר למשפחה שלי (בתגובה למה שאת
כתבת) יש לי הורים די מבוגרים, שני
אחים, אחד גדול ממני, ב-5 שנים
וצריך היה לסיים השנה (בלי המלחמה) מסטר
(MA) בפיסיקה. השני קטן ממני ולומד
בכיתה ו'. 3 אחיות. אחת נשואה, אחרת
סיימה כבר מסטר בפיסיקה והשלישית לומדת
בחמישית. אני (כידוע) משרת בצה"ל כבר
4 שנים פחות חודש.
לחוסר הבנים בעיר באמת אני
לא מודע, ולא חשבתי על זה. פשוט נמצאים
איתי כל כך הרבה "גברים" מכל הסוגים,
מכל הגדלים ומכל המינים, וזה נראה
נורא מוזר אם במקום אחר חסר
הגזע הזה.

[עמוד 3]
את שואלת מה נשמע? למרות שאת
מודעת לזה שהשאלה שיגרתית, אבל זה
בסדר גמור. זאת שאלה טובה לימים
אלו. תכננתי המון לאחרי השירות, ורציתי
לבלות ולהנות קצת אחרי 4 שנות
שירות (וכמעט תמיד בסיני) ופתאום באה
מלחמה כזאת ומזיזה הכל ב-180 מעלות.
כל מה שהכרת, כל מה שחשבת
עליו, וכל מה שתכננת, הכל מתמוטט,
ואפילו כאשר חוזרים הביתה לחופשונת
קטנה, המרגש הוא לא נעים ביותר,
ואתה גם מרגיש – זה לא מקומך –
וזאת אחר שכל כך חיכית לצאת הביתה.
בדרך כלל כל מי שהכרתי מקודם
מגויס – ואז גם נוצרת בעיה של
בילוי החופשה. אני (לא יודע איך
אצל אחרים) מבלה את הימים של החופשה
בדרך כלל בבית. ממש בחיק המשפחה,
צופה בטלוויזיה. ביום אני משתדל
לטייל קצת. נוסע לכמה תערוכות
בעיר, בתקווה להחזיר מעט מהרגש
לאומנות. משתדל לפתור כמה בעיות
מסויימות. כמו בעיית המשכורת שלי, ועוד
כמה בעיות – לא של התקופה.

[עמוד 4]
אני לא אלחץ בקשר לתמונה, אני מאמין
לך שזאת לא מתיחה, את גם לא
מכוערת, אולי אני רואה זאת לפי כתב
היד… (כתבתי כבר משהו בנושא). אבל תשלחי.
רוב הזיכרונות מהתקופה האחרונה הם
מהצבא, ואני בטוח שהם לא מעניינים
אותך. תאמיני לי – אבל גם אותי לא.
מה היה לפני כן? 4 שנים באורט
(יודעת כבר). הרבה עבודה קשה שם,
כל יום 9 שעות לימודים, אבל בשביל
עבר זה לא רע, חברה על רמה,
ואווירה לא רעה. מה שלא יהיה
לא אהבתי אנגלית (בצורה עדינה) כמו
כן לא הסתדרתי עם היסטוריה. עם
שאר המקצועות התארגנתי איכשהו (הומניים
כמובן). במקצועות ריאליים הייתי הרבה
יותר פעיל ופיסיקה ממש אהבתי.
אולי זה תוצאה של מורה יותר טוב
או משפחתי, אבל כל מה שהיה קשור
למספרים הסתדר אצלי טוב.
יותר מהכל אהבתי שרטוט, וזה
הזכיר לי קצת את הציור ולכן מצא
חן בעיני.
הייתה לי מין תקופה של

[עמוד 5]
חצי שנה בערך. אחרי בית הספר ולפני
הצבא. בתקופה הזאת, לא כמצופה, לא
עסקתי בשום דבר מוגדר. בערב למדתי
ציור בבית ספר מצוין. בבוקר ציירתי
סרטים מצויירים. ניסיתי להקים
חברה קטנה ליצור סרטים מצוירים.
זאת לא הייתה בדיוק שותפות. אני
הייתי מצייר ומכין הכל והם היו
מממנים את העניין, הגענו לרמה לא
רעה וגם הזמינו אצלנו סרטוני
פרסומת לקולנוע, אבל עד שהעסק התחיל
לעבוד נקראתי לצבא, וכמו שאומרים
"מאז נעלמו עקבותיו".
בטח מסקרן אותך, איך עושים
סרט מצויר. זאת תורה די מסובכת
של ציורים בסדרות של תנועות על ניילונים.
סה"כ עבודה קשה אבל מעניינת יותר מכל
דבר אחר.
עם ציור בכלל אני מתעסק
כבר המון זמן (מכיתה א' בערך).
לאחרונה נכנסת לסוריאליזם (אם זה
אומר לך משהו) וכדי שלא יהיו
אי הבנות, הציור הרציני האחרון שציירתי
היה לפני שנתיים ויותר.

[עמוד 6]
את בוודאי שואלת אם אני מתכונן
לעסוק בנושא גם בעתיד. התשובה היא
כן, ולא! פשוט מצד אחד כדאי
מאוד להמשיך בנושא, אבל זה לא יכול
להיות מקצוע מפרנס ומבוסס ואני
חשבתי תמיד על אדריכלות כמחליף
דומה ונראה מה ילד יום
(קודם שנגמור להילחם).
אם תלמדי ממני, תכתבי גם
כן יותר.
ששון